(א) המוצא מטמון בכותל חבירו מה הטעם דאין חבירו קונה מחמת שהוא היה בחצירו. הב״י בסעיף א בד״ה המוצא, הביא בזה מחלוקת, ועי׳ במה שאכתוב בזה בסי׳ רסח,ג.
מצא בכותל חדש מחציו ולפנים ובעל הבית מודה שאינו שלו האם הוא של המוצא. הטוש״ע והב״י בסעיף ג, הביאו מהרמב״ם דהוא של המוצא, ויש להעיר דמאידך ראב״ן בסי׳ תנד דין יט, כתב דבכהאי גוונא זוכה לו חצירו, ועי׳ במה שאכתוב בזה בסי׳ רסח.
השכיר ביתו והשוכר חפר ומצא ממון שהטמינוהו וכבר העלה חלודה אם הבית היה לפני כן של גויים הרי אלו שלו אבל אם הבית היה של אבות המשכיר ואבות אבותיו הרי הוא ממון שירש המשכיר והוא שלו. כ״כ ראב״ן בסי׳ תנד דין יט.
האם אף בעשה ביתו פונדק לג׳ ישראלים הרי הוא של המוצא. הב״י בסעיף ג אות ב, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תנד דין יט, כתב דהרי הוא של המוצא.
עשה ביתו פונדק לרבים הרי הוא של המוצא, מה הטעם דבעל הבית או השוכרים לא קונים בקנין חצר. ראב״ן בסי׳ תנד דין יט, כתב דהטעם כיון דרבים מצויים שם ולא חשיב משתמר, ע״כ ולפי זה אם כבר יצאו השוכרים והאבידה גלויה ואינה טמונה כבר קנאו בעל הבית בקנין חצר ואינה של המוצא.
המוצא בחנות מתיבה ולחוץ או אצל השולחני על הכסא שלפני השולחני. הטוש״ע בסעיף ה, כתבו סתמא דהרי אלו שלו, אמנם בנמוק״י בב״מ לט ד״ה הרי אלו, כתב דצריך המוצא לשאול את החנוני והשולחני אם הם שלו ואם יאמר שהם שלו יטלם ואפי׳ אין בהם סימן, ע״כ, ומסתימת הפוסקים לא משמע הכי.
המוצא בחנות על התיבה האם הוי שלו. הטור והב״י והרמ״א בסעיף ה אות ה בד״ה ומ״ש ואינו נראה, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב כהרמב״ם דהרי אלו שלו.
תמרים שהרוח משירתם מהעץ הרי אלו שלו ואם הם של יתומים או שגדר סביב והראה בדעתו שאינו מתייאש אסורות. הטוש״ע והב״י בסעיף ו אות ז, הביאו דאם גילה דעתו אסורות, והב״י והשו״ע הביא דשל יתומים אסור, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה עד, דבשל יתומים או כשגילה דעתו אסורות.
נמצא דרך הינוח או ספק הינוח האם יש חילוק אם הוא במקום המשתמר או לא משתמר או משתמר קצת. הב״י והרמ״א בסעיף ט-י, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב כהרמב״ם שלא חילק בדבר.
נמצא במקום שהוא ספק הינוח ויש בה סימן האם יטול ויכריז. הב״י והרמ״א בסעיף ט-י בד״ה ומ״ש רבינו בשם הרמב״ם, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב כהרמב״ם דלא יגע בה, אמנם שם בהמשך כתב דאף בדרך הינוח ואף אם הוא ברשות החיד חייב להכריז.
אבידה שאין בה סימן והיא במקום שהוא ספק הינוח ונטלה לביתו האם היא שלו או תהא מונחת עד שיבוא אליהו. הטור והב״י והרמ״א בסעיף ט-י בד״ה ומ״ש רבינו בשם הרמב״ם, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב דתהא מונחת עד שיבוא אליהו, וכן הביא מרש״י בב״מ לז: ד״ה ואם נטל, וכיון דכל הראשונים חולקים בזה על הרמב״ם כמבואר בב״י, ואפי׳ המ״מ הודה לדברי החולקים, הכי נקטינן דיהא מונח וכדברי הרמ״א.