×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
טור
{א} המוצא בגל או בכותל ישן שאין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות העולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו הרי הוא שלו והוא שהעלה חלודה שניכר שארך לו הימים שם ואפילו שהיה הכותל של זה שנים רבות ואפשר שהעלה חלודה מאותו זמן אפילו הכי הוא של מוצאו וכתב הרמב״ם ז״ל והוא שימצאנו מטה מטה כדרך המטמוניות הישנות אבל אם מראים הדברים שהוא מטמון חדש אפילו אם נסתפק לו בדבר לא יגע בו שמא הונח שם ע״כ. וכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהיא עתה דר בו בנאוהו ולא יצא מרשותם מציאה הנמצאת בו מחציו לחוץ הוא של מוצאו אפילו יש בו סימן והוא שהעלה חלודה שודאי נתייאשו בעליו ממנו כיון שארך לו שם הימים מחציו ולפנים של בעל הבית אפילו אם העלה חלודה ואם הוא ממלא כל הכותל חולקין ואפילו אם הכותל משופע ולא אמרינן ממקום הגבוה הוא נתגלגל למקום השפל.
שולחן ערוך
המוצא דבר שמוכח שהונח שם, ובו י״א סעיפים
(א) הַמּוֹצֵא בְּגַל אוֹ בְּכֹתֶל יָשָׁן, שֶׁאֵין זוֹכְרִים מִי בְּנָאוֹ, וְלֹא הָיָה מִימוֹת עוֹלָם בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁדָּר בּוֹ עַתָּה וּבְחֶזְקַת אֲבוֹתָיו, הֲרֵי הִיא שֶׁל מוֹצְאָהּ. וְהוּא שֶׁהֶעֶלְתָה חֲלוּדָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁל גּוֹיִים הַקַּדְמוֹנִים הִיא. וְהוּא שֶׁיִּמְצָאֶנָּה מַטָּה מַטָּה, כְּדֶרֶךְ כָּל הַמַּטְמוֹנִיּוֹת הַיְשָׁנִים. אֲבָל אִם מַרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהֵן מַטְמוֹן חָדָשׁ, אֲפִלּוּ נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶם שֶׁמָּא מֻנָּחִים הֵם שָׁם. וְכֹתֶל חָדָשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁאֲבוֹתָיו שֶׁל זֶה שֶׁהוּא דָּר שָׁם בְּנָאוּהוּ, וְלֹא יָצָא מֵרְשׁוּתָם, מְצִיאָה הַנִּמְצֵאת בּוֹ מֵחֶצְיוֹ לַחוּץ הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סִימָן, וְהוּא שֶׁהֶעֱלָה חֲלוּדָה, שֶׁוַּדַּאי נִתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו מִמֶּנּוּ כֵּיוָן שֶׁאָרַךְ לוֹ שָׁם הַיָּמִים. מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֲפִלּוּ אִם הֶעֱלָה חֲלוּדָה. וְאִם הוּא מְמַלֵּא כָּל הַכֹּתֶל, חוֹלְקִים, אֲפִלּוּ אִם כָּל הַכֹּתֶל מְשֻׁפָּע, וְלָא אַמְרִינָן מִמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ הוּא וְנִתְגַּלְגֵּל לַמָּקוֹם הַשָּׁפֵל.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםעודהכל
(א) {א} המוצא או בכותל ישן שאין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות העולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו הרי הוא שלו והוא שהעלה חלודה וכו׳ וכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהוא דר בו עתה בנאוהו ולא יצא מרשותם מציאה הנמצאת בו מחציו ולחוץ הוא של מוצאו וכו׳ משנה בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כה:-כו.) מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של ב״ה ופי׳ רש״י מצא בגל גל אבנים מחומה שנפלה ובגמרא הרי אלו שלו תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הם אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי ופי׳ רש״י דשתיך טפי העלה חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו וכתבו התוס׳ והרא״ש מפני שיכול לומר של אמוריים הם וחצרו אין קנה לו בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם וכ״כ הרמב״ם בפי״ו מהלכות גזילה שהטעם שלא זכתה לו חצירו לפי שממון זה אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו וכתבו הר״ן ונ״י וכיון דתלינן באמוריים שמעינן ודאי דאפי׳ יש בו סימן הרי אלו שלו:
ומה שכתב רבינו ואפי׳ שהיה הכותל של זה שנים רבות ואפשר שהעלה חלודה מאותו זמן אפ״ה הוא של מוצאו כ״כ הרא״ש שם בהדיא:
ומה שכתב בשם הרמב״ם והוא שימצאנה מטה מטה כדרך המטמוניות וכו׳ בפי״ז מהלכות גזילה:
ומה שכתב וכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה דר בו בנאוהו ולא יצא מרשותם וכו׳ היינו דתנן מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו וכו׳ וכתב הרא״ש בכותל חדש היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם מחציו ולחוץ שלו ואפילו בדבר שיש בו סימן כדמוכח בגמרא דומיא דסכין וכיס דכיון דשתיך טפי ודאי נתייאשו הבעלים ושכחו אנה הצניעו מדלא בעי לבקשו וליטלו זה ימים רבים מידי דהוה אכופרא דבי מעצרתא:
ומה שכתב מחציו ולפנים של ב״ה היינו מתניתין דבסמוך:
ומה שכתב אפילו אם העלה חלודה כ״כ שם הרא״ש וז״ל מחציו ולפנים של ב״ה אע״ג דשתיך דרך ב״ה להניח חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתייאש:
ומה שכתב ואם הוא ממלא כל הכותל חולקין ואפילו אם הכותל משופע וכו׳ ברייתא וגמרא שם:
ומה שכתב במה דברים אמורים במוכין ונסכא שאין להוכיח מאיזה מקום בא שם אבל סכין או כיס מוכיח על עצמו מאיזה מקום בא שאם בית יד הסכין ורצועות הכיס לבר ודאי מחוץ בא שם והוא של מוצאו ואפילו מחציו ולפנים ואם הם לצד פנים הם של ב״ה אפילו מחציו ולחוץ שם מימרא דרב אשי:
ומה שכתב בשם הרמב״ם ז״ל דהא דמחציו ולפנים של ב״ה דוקא שהוא טוען שהוא שלו או שהוא יורש וכו׳ בפי״ו מהלכות גזילה כתב כן מסברת עצמו ודברים נכונים הם:
(ב) {ב} המשכיר ביתו לאחרים מציאה הנמצאת בו היא של הדר בו באחרונה אפי׳ אין נותן בה סימן ואם האחרון עכו״ם הרי היא של מוצאה וכן אם היו דרים ב׳ עכו״ם וישראל ביחד וכו׳ שם במשנה ואם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו ובגמרא ואמאי ניזיל בתר בתרא אמר ר״ל משום בר קפרא כגון שעשאו פונדק לג׳ ישראל ש״מ הלכה כרשב״א אפי׳ ברוב ישראל אלא אמר רב מנשיא בר יעקב כגון שעשאו פונדק לג׳ עכו״ם רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפי׳ תימא לג׳ ישראל מ״ט ההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מכדי אינש אחרינא לא הוה בהדאי אלא הני אמרי קמייהו כמה זימני ולא הדרו לי והשתא להדרו ואזדא ר״נ לטעמיה דאמר ראה סלע שנפל מג׳ אינו חייב להחזיר מ״ט ההוא דנפל מיניה אייאושי מייאש כו׳ וכתב הרא״ש ואמאי ניזיל בתר בתרא מי שדר בבית באחרונה הרי ודאי הוא שלו ואפילו אינו נותן בהם סימן שהראשונים ודאי חפשו ולא הניחו כלום בבית ואוקמה רב מנשי׳ בר יעקב כגון שעשאו פונדק לג׳ עכו״ם וה״ה אפי׳ לעכו״ם אחד אלא אגב דקאמר ר״ל שעשאו פונדק לג׳ ישראל קאמר נמי רב מנשיא לג׳ עכו״ם וחצרו לא קניא ליה אחר שיצאו משם העכו״ם דכיון שהוא פונדק ומשכירו תמיד אין עתיד לימצא לבעל החצר עכ״ל אבל התוספות כתבו לג׳ עכו״ם בפחות מג׳ לא חשיב רוב עכו״ם וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל שכתב בפי״ו מה׳ גזילה ואם השכירו לג׳ עכו״ם כאחד הרי עשהו פונדק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאו מפני שאין אחד יכול לטעון שהם שלו או שהוא טמן שהרי עשהו פונדק וכתב ה״ה בהשגות א״א בגמרא מסקינן אפילו לג׳ ישראל ע״כ והאמת דרב נחמן הכי ס״ל התם והלכתא כוותיה בדיני ואולי מפני שרבא חולק בההיא דרב נחמן דאמר דאזדא לטעמיה כתב הרב ג׳ עכו״ם וכן עיקר עכ״ל ולא היה צריך ה״ה להכריע דבר זה מדעתו ולכתבו בלשון אולי שהרי בפי׳ כתב הרי״ף ואוקמה רב מנשיא בר יעקב בג׳ עכו״ם ור״נ אמר אפילו בג׳ ישראלים ואזדא ר״נ לטעמיה וכו׳ ורבא פליג עליה אפילו ג׳ חייב להכריז וכו׳ והלכתא כרבא דבתראה הוא:
(א) המוצא מטמון בכותל חבירו מה הטעם דאין חבירו קונה מחמת שהוא היה בחצירו. הב״י בסעיף א בד״ה המוצא, הביא בזה מחלוקת, ועי׳ במה שאכתוב בזה בסי׳ רסח,ג.
מצא בכותל חדש מחציו ולפנים ובעל הבית מודה שאינו שלו האם הוא של המוצא. הטוש״ע והב״י בסעיף ג, הביאו מהרמב״ם דהוא של המוצא, ויש להעיר דמאידך ראב״ן בסי׳ תנד דין יט, כתב דבכהאי גוונא זוכה לו חצירו, ועי׳ במה שאכתוב בזה בסי׳ רסח.
השכיר ביתו והשוכר חפר ומצא ממון שהטמינוהו וכבר העלה חלודה אם הבית היה לפני כן של גויים הרי אלו שלו אבל אם הבית היה של אבות המשכיר ואבות אבותיו הרי הוא ממון שירש המשכיר והוא שלו. כ״כ ראב״ן בסי׳ תנד דין יט.
האם אף בעשה ביתו פונדק לג׳ ישראלים הרי הוא של המוצא. הב״י בסעיף ג אות ב, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תנד דין יט, כתב דהרי הוא של המוצא.
עשה ביתו פונדק לרבים הרי הוא של המוצא, מה הטעם דבעל הבית או השוכרים לא קונים בקנין חצר. ראב״ן בסי׳ תנד דין יט, כתב דהטעם כיון דרבים מצויים שם ולא חשיב משתמר, ע״כ ולפי זה אם כבר יצאו השוכרים והאבידה גלויה ואינה טמונה כבר קנאו בעל הבית בקנין חצר ואינה של המוצא.
המוצא בחנות מתיבה ולחוץ או אצל השולחני על הכסא שלפני השולחני. הטוש״ע בסעיף ה, כתבו סתמא דהרי אלו שלו, אמנם בנמוק״י בב״מ לט ד״ה הרי אלו, כתב דצריך המוצא לשאול את החנוני והשולחני אם הם שלו ואם יאמר שהם שלו יטלם ואפי׳ אין בהם סימן, ע״כ, ומסתימת הפוסקים לא משמע הכי.
המוצא בחנות על התיבה האם הוי שלו. הטור והב״י והרמ״א בסעיף ה אות ה בד״ה ומ״ש ואינו נראה, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב כהרמב״ם דהרי אלו שלו.
תמרים שהרוח משירתם מהעץ הרי אלו שלו ואם הם של יתומים או שגדר סביב והראה בדעתו שאינו מתייאש אסורות. הטוש״ע והב״י בסעיף ו אות ז, הביאו דאם גילה דעתו אסורות, והב״י והשו״ע הביא דשל יתומים אסור, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה עד, דבשל יתומים או כשגילה דעתו אסורות.
נמצא דרך הינוח או ספק הינוח האם יש חילוק אם הוא במקום המשתמר או לא משתמר או משתמר קצת. הב״י והרמ״א בסעיף ט-י, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב כהרמב״ם שלא חילק בדבר.
נמצא במקום שהוא ספק הינוח ויש בה סימן האם יטול ויכריז. הב״י והרמ״א בסעיף ט-י בד״ה ומ״ש רבינו בשם הרמב״ם, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב כהרמב״ם דלא יגע בה, אמנם שם בהמשך כתב דאף בדרך הינוח ואף אם הוא ברשות החיד חייב להכריז.
אבידה שאין בה סימן והיא במקום שהוא ספק הינוח ונטלה לביתו האם היא שלו או תהא מונחת עד שיבוא אליהו. הטור והב״י והרמ״א בסעיף ט-י בד״ה ומ״ש רבינו בשם הרמב״ם, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב דתהא מונחת עד שיבוא אליהו, וכן הביא מרש״י בב״מ לז: ד״ה ואם נטל, וכיון דכל הראשונים חולקים בזה על הרמב״ם כמבואר בב״י, ואפי׳ המ״מ הודה לדברי החולקים, הכי נקטינן דיהא מונח וכדברי הרמ״א.
(א) ובנ״י ס״פ א״מ וברשות בעלים לא מהני ייאוש וכו׳:
(א) המוצא בגל כו׳ ואפשר שהעלה חלודה כו׳ ז״ל המשנה בפ׳ אלו מציאות (סוף ד׳ כ״ה) מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו (ובגמרא) תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הן אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי ע״כ ופי׳ הרא״ש דשתיך טפי וניכר שמימים רבים היה מונח שם אע״פ שהיה הכותל שנים רבות של אבותיו ואפשר דמשעה שנתנוה אבותיו שם הוא דשתיך מ״מ כיון דאית ליה למיתלי באמוריים דהוו שם ולא הוחזק ישראל בממון זה לעולם הרי הוא של מוצאו עד כאן ורבינו שהביא לדברי הרמב״ם דמיירי בנמצא מטה מטה משמע דס״ל דלא סמכינן אחלודה לחוד ולא אמציאה מטה מטה לחוד כ״א אתרווייהו יחד וכתבו התוס׳ וא״ת וליקני ליה חצירו לבעל הכותל וי״ל דאין חצר קונה בדבר שאין סופו להמצא כגון הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכן בההיא שמצח מעות בחנות ובשולחנות (שהביא רבי׳ בסמוך בסעיף ה׳) לפי שמעות הן דבר קטן ולא עבידי להמצא וכן בההיא דלוקח מן התגר (שהביא רבי׳ לקמן סי׳ רס״ב סעיף י״ז) עכ״ל ונראה שכוונתם כמ״ש הרמב״ם (בפי״ו דגזילה) וז״ל הואיל וחצירו קונה כו׳ למה לא יקנה בעל הכותל המטמון כו׳ מפני שאינו ידוע לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם כו׳ ומה אבדה שאמרה תורה אשר תאבד ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים (כן הוא לשון הגמ׳ דף כ״ב ע״ב באבדה ששטפה נהר ע״ש) ק״ו למטמון קדמונים שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו עכ״ל ובכותל חדש דאמרי׳ דמחציו ולחוץ הוא של מוצאו אף ע״ג דלא אבודה מכל אדם שהרי דרכן של בני אדם למשמש בחורי כותל חדש כתב המ״מ שם ט״א ז״ל לפי שהחור היא הפתוח לר״ה חצר שאינה משתמרת היא ע״כ והראב״ד שם בהשגות כתב גם ברישא טעם זה ע״ש וצ״ל דר״ל דודאי משתמר שם קצת לענין דלא קרינן ביה אבידה מדעת (כמו המטמון באשפה שכתב רבינו בס״ס זה) ולהיות של מוצאו אפי׳ בלא שתיך אלא דאינו משתמר לגמרי שיהא לו תורת חצר לקנות לו את שיבוא לתוכו וטעם הראב״ד אינו מספיק גבי חנוני ושולחני שהם עומדים בצד חצירם ואפ״ה לא קני ואפשר דס״ל דכל שלא אמר תזכה לי חצירי אפי׳ עומד בצד שדהו אין שדהו קונה לו וכן משמע קצת לשונו אבל אין כן דעת הרא״ש ורבי׳ דלדידהו א״צ שיאמר תזכה לי שדי (וכמו שיתבאר לקמן ס״ס רס״ח ע״ש) ובחנוני ושולחני איתא עוד טעמא אחרינא כמ״ש הרא״ש ז״ל וחצירו לא קנתה לו דלא סמכה דעתיה כיון דרבי׳ נכנסים ויוצאים ואפילו איתא בחנות ולא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשמרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים (וכמש״ר לקמן סי׳ רס״ט) אבל הכא כיון דלא ידע דאיתא שם ורבים מצויים שם לא קני ליה חצירו עכ״ל ובמרדכי כת׳ בהך דמצא בכותל דהטעם הוא משום דאינו כשאר מציאה שהוא רגיל לבוא ומש״ה לא זכה לו חצירו דכשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון והביא ראיה לדבריו דאמרינן כיון דאיהו לא מעלה על לבו לקנות המטמון חצירו נמי לא קנה וטעם זה אינו מספיק לחנוני ושולחני שודאי דעתו לקנות כל מה שיאבד בחנותם ומצוי הוא כמו שאר מציאה וטעם זה הזכיר גם הסמ״ג וברא״ש כתוב עוד ט״א ז״ל ועי״ל מה שנשאר טמון מן האמוריים לא היה לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם הרי הוא כאבוד מכל ישראל והרי הוא של עצמו וכי תימא תקנה לו חצירו אחר שנתייאשו ישראל לא עדיפא חצירו מידו דאילו בא לידו קודם יאושו לא קני הואיל ובאיסורא אתא לידיה הילכך חצירו נמי בכה״ג לא קניא ליה וכיון דהראשון לא קנאה ה״ה בנו ובן בנו לא קנאה עכ״ל וכן כתב נ״י דכל היכא שבא לחצירו קודם שידעו הבעלים מהאבדה הוה ודאי יאוש שלא מדעת ולא קני דלא עדיפא חצירו מידו (אבל לפי׳ התוס׳ הנ״ל שהביאו ראיה מחנות משמע דס״ל דחצירו עדיף מידו וקני ליה אפילו בא לתוכו קודם יאוש וכמ״ש מ״ו ע״ש בח״ש שם) ובאמת שטעם זה מספיק לכל הדינים חוץ מבפונדק שהשכירו לכותים דאמרינן הנמצא בתוכו הוא של מוצאו אע״ג דהתם ודאי כיון דתלינן בכותי הרי בהיתרא אתא לידיה ואמאי לא זכתה לו חצירו והתם ודאי צריכין לטעמייהו דתוס׳ דכיון שהוא פונדק ומשכירו תמיד אינו עתיד להמצא לבעל החצר וכ״כ הרא״ש שם בהדיא ועבפ״ר שכתבתי בשם המרדכי טעם אחר כולל ודוק:
וכתב הרמב״ם ז״ל והוא שימצאנו מטה מטה כו׳ ז״ל פ׳ י״ו דגזילה המוצא מטמון בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של כותיים הקדמונים הן והוא שימצאנו מטה מטה כדרך כו׳ מצא מטמון בכותל חדש כו׳ מחציו ולחוץ של מוצאו מחציו ולפנים של בע״ה עכ״ל ולא הזכיר לא ברישא ולא בסיפא דבעינן שהעלה חלודה והוא תמוה דבגמרא אמרו בהדיא לא צריכא דשתיך טפי ומתוך כך היה נ״ל שהרמב״ם ז״ל לא גריס דשתיך אלא דשתית טפי ופירושו לשון אבן שתייה ולשון שיתין של מזבח (שבסוף פרק לולב וערבה) שפי׳ יסוד התחתון המונח למטה לגמרי וז״ש והוא שימצאנו מטה מטה כו׳ וכן מוכח מלשונו בפירוש המשניות ע״ש אבל מדברי רבינו שעירבב הדברים גם בש״ע עירבב דברי רבינו והרמב״ם בהדדי מוכח להדיא דס״ל דגם הרמב״ם גרס דשתיך ופירושו לשון חלודה ותרתי בעי העלה חלודה וגם שיהא מונח מטה מטה ולפ״ז נראה להגיה ברמב״ם וצ״ל וכדרך מטמוניות בוי״ו והוא שימצאנו מטה מטה וגם שיהיה כדרך המטמוניות דהיינו שהעלה חלודה וכפירוש זה משמע מלשון המ״מ שכתב ז״ל ומ״ש כדרך כל המטמוניות הישנות שם בגמרא ע״כ ותמה על עצמך היכן נזכר זה בגמרא אלא ש״מ דפי׳ וכדרך המטמוניות דקאמר דר״ל שהעלה חלודה וכן משמע לשון סמ״ג (דף קנ״ד) ז״ל המוצא מעות בגל כו׳ והוא שימצא אותם מטה מטה וגם העלו חלודה כדרך כל המטמוניות הישנות כו׳ ע״כ ולפ״ז מ״ש והוא שימצאנו מטה מטה כו׳ אין לו סמך מהגמרא אלא סברא דנפשיה קאמר שבזה ניכר שהוא כותל ישן דאילו בחלודה לחוד אין ראיה דהא בכותל חדש אמרינן בסמוך דאפילו העלה חלודה טובא כל שמחציו ולפנים לא יגע בו ומ״ש אבל אם מראין הדברים שהוא מטמון חדש כו׳ פי׳ אבל אם אינו מונח מטה מטה שאז נראה שאינו מימות אמוריים [ומ״ש] ואפילו אם נסתפק לו בדבר דהיינו מכח דשתיך טפי (ולפי׳ הראשון צ״ל מ״ש ואפילו נסתפק בדבר ר״ל שאין מראים הדברים שהוא חדש ולא ישן אלא איכא למימר הכי והכי) לא יגע בו ומה שסתם הרמב״ם וכתב לא יגע בו דמשמע אפילו יש בו סימן לטעמיה אזיל דס״ל דהא דאמר רבי אבא בר זבדא כל ספק הינוח לא יטול בין אין בו סימן בין יש בו סימן (כמ״ש בפ׳ ט״ו דגזילה) הרי זה הטריחו לרדוף אחריה ולתת סימנים אבל רבינו והרא״ש והתוס׳ פליגי בהא וס״ל דכל שיש בו סימן נוטל ומכריז וכמש״ר בסמוך (סעיף י׳):
(א) המוצא בגל או בכותל ישן כו׳ לשון המשנה וגמרא פ׳ א״מ כתבתי בדרישה ע״ש:
ומש״ר ולא היה מימות העולם כו׳ סרסהו ופרשהו וכאילו כתב ולא היה בחזקת זה שדר בו ובחזקת אבותיו מעולם כלומר נהי שהוא ואבותיו היו מוחזקין בבית זה מ״מ אינו ידוע שהיה שלהם מעולמים ושהם בנאוהו דאפשר שכותל זו היא מימות אמוריים אבל אם היו זוכרין שבנאוהו ישראלים אחרים הוה דינו שיהא מונח עד שיבוא אליהו מפני שיש להסתפק של מי הוא ולא היה יאוש כיון שבא שם דרך מטמון וגם אין לומר שהוא בחזקת האחרון כמו במשכיר ביתו דבסמוך דכל שנמצא דרך מטמון אנו אומרים שמת בעל המטמון ולא לקחו משם:
הרי הוא שלו פי׳ אפילו אית בהו סימן ומטעם שנתבאר דשל אמוריים היה והמע״ה וא״ת ליקני לו חצירו של זה שדר שם תירץ במרדכי בשם ר׳ ברוך ממגנצא ור׳ אביגדור כהן ז״ל דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא גבי אבידה אפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאילו היה ידע ליה לא הוה מפקירו ע״כ וטעם זה כולל ומספיק לכל הדינים ועמש״ר בשם תשובת הרא״ש בסמוך (בסוף סעיף ג׳) ואין ראיה משם לסברא שכתבתי בשם המרדכי שהרי לא כתב שם שחצר אינו קונה כ״א דבר הפקר אלא האמת כתב שם דאין זה הפקר וכמ״ש סיום לשונו דהרא״ש שם בדרישה ע״ש:
ומ״ש והוא שהעלה חלודה ר״ל ואז בכל ענין שנמצא אפילו בצד פנים הוא של מוצאו לאפוקי אם לא העלה חלודה אז בכל ענין לא יגע בו וכדמסיק בשם הרמב״ם באם לא ימצא מטה מטה מיהו מ״ש הרמב״ם דאם לא נמצא מטה מטה לא יגע כו׳ ור״ל אפילו אם העלה חלודה נראה דטעמו הוא דכיון דכותל ישן הוא ואין שימוש בני אדם שם דומיא דגל איכא למימר אדם מעלמא הטמינו שם בכיון דומה למוצא כלים באשפה שכתב בס״ס זה דלא יגע בהן דאמרינן שמדעת הטמינם שם כשאינה עשויה ליפנות והאי ג״כ אינו עשוי ליפנות שהרי כבר עמד כ״כ ימים רבים ולא פינהו וה״ט נמי דכתב בזה לא יגע בו דומיא דהתם ומשה״נ לא חילקו הרמב״ם ורבי׳ בזה בין נמצא לצד פנים או חוץ כמו שחילקו בסמוך בדין נמצא בכותל חדש דשם כיון דדרך בני אדם למשמש בחורי הכותל ליכא למימר דאינש דעלמא עשה מטמון שם בכיון ולהניחם שם כ״כ זמן ארוך עד שעלה בה חלודה דהיה ירא שמא יקחנו אחרים משם וליכא לספוקי שם אלא אי בעל הבית הניחו שם או אינש בעלמא הניחו שם לשעה ושכחו שם ונתייאש מש״ה חולקין המוצא והב״ה וגם נראה דבכותל חדש אף אם נמצא מטה מטה חולקין ודוק:
וכתב הרמב״ם והוא שימצאנו כו׳ בפי״ו דהלכו׳ גזלה כ״כ ועבד״ר:
מטה מטה כדרך כו׳ פי׳ שאין דרך בני אדם להניח דבר בתחתית כ״כ וא״כ זה שנמצא מטה מטה ע״כ מטמון ישן הוא ומחמת ישנה שקעה בקרקע עד שנעשית תחתית כ״כ א״נ מחמת שהגביה קרקע הרחוב נעשה כ״כ תחתון וק״ל:
אם נסתפק לו בדבר כו׳ כצ״ל:
שמא הונח שם וספק הינוח אסור ליטול כמ״ש לקמן (סעיף י׳) ועבד״ר:
והוא שהעלה חלודה שודאי כו׳ שמדלא בא הבעל שהניח שם לבקשו זה ימים רבים ודאי שכח אנה הניחו ונתייאש ואע״ג דאית ביה סימן דומיא דסכין וכיס אפ״ה כיון דרוב העיר עכו״ם מייאשין ולכן ג״כ א״צ אפי׳ הכרזה שהרי נתייאשו קודם שבאו ליד המוצאו:
כתב הרמב״ם כו׳ אבל אם הוא מודה כו׳ שם פי״ו דגזילה כ״כ וכתב שם המ״מ טעם נכון יש בדבר שהרי מה שאמרו הוא של בע״ה לא מתורת קניית חצר אמרו כן אלא מטעם דאיהו אצנעיהו וכיון דהוא מודה שהוא אינו שלו הודאת בע״ד כק׳ עדים דמי עכ״ל:
(א) {א} המוצא בגל וכו׳ עד אפ״ה היא של מוצאו. כ״כ הרא״ש בפרק אלו מציאות מטעם דכיון דאית ליה למיתלי דמימות האמוריים היו שם ולא הוחזק ישראל בממון זה מעולם ה״ה של מוצאו עכ״ל כלומר ואינו חייב להכריז אפילו אם יש בו סימן וכדין מי שמצא מציאה במקום שרוב העוברים שם עכו״ם וכ״כ הרא״ש להדיא אמתני׳ דמצא בחנות ה״ה שלו ואפי׳ בדבר שיש בו סימן דומיא דגל וכותל ישן וכו׳ וכ״כ בנ״י הביאו ב״י. וכתבו התוספות והרא״ש וא״ת וליקני ליה חצרו לבעל הגל א׳ לבעל הכותל ויש לומר דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם וכו׳ וכ״כ בהגהות מיימוני והגהות אשיר״י והמרדכי פרק אלו מציאות ע״ש ראבי״ה והאריכו בזה. עוד כתב הרא״ש ועי״ל מה שנשאר מן האמוריים לא היה לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם ה״ה כאבוד מכל ישראל וה״ה של מוצאו וכ״ת תקנה ליה חצרו אחר שנתייאשו ישראל לא עדיפא חצרו מידו דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא בא לידו הילכך חצרו נמי בכהאי גוונא לא קניא ליה וכיון דהראשון לא קנאה ה״ה בנו ובן בנו לא קנא׳ עכ״ל וטעם זה האחרון כתבו הרמב״ם פי״ו מה׳ גזילה והסמ״ג בעשה ע״ד הביאו וגם הביא הטעם הראשון ועוד כתב טעם שלישי ע״ש ריב״ן דפי׳ דהוי חצרו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טמון מימי האמוריים ועדיין לא היה חצרו עד לאחר מכאן. מיהו בכותל חדש דמחציו ולחוץ ה״ה שלו קשה דאמאי לא אמרינן תקנה לו חצרו דה״ה עתיד להמצא ואינה אבודה אלא ממנו חצרו נמי היה מתחלה ואח״כ הניח בעליו שם הכלי וי״ל דהתם טעמא אחרינא איכא משום דקודם יאוש הוי התם ולא עדיפא חצרו מידו וכו׳ כדכתב הרא״ש גבי מצאו בגל ועיין בנ״י שכתב כך להדיא. עוד כתב במרדכי פרק א״מ ע״ש ה״ר ברוך ממגענצ״א דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור אבל לא גבי אבידה ואפי׳ היכא דאיכא יאוש כיון דאילו הוה ידע לה לא היה מפקירה ועיין עוד שם בתשובת הר״א כ״ץ:
וכותל חדש וכו׳. מפשט דברי רבינו משמע דגבי סכין או כיס אזלינן בתר המוכיח אפי׳ ממלא כל הכותל וכך משמע בש״ע אכן מלשון הרמב״ם מבואר דבסכין וכיס נמי אם ממלא כל הכותל חולקין ולא אזלינן בתר מוכיח אלא באינו ממלא כל הכותל ונראה דס״ל דכיון דברייתא סתמא קתני אם היה כותל ממולא מהן חולקין משמע אפי׳ בסכין וכיס דאיכא מוכיח נמי חולקין והיינו טעמא דעד כאן לא אזלי׳ בתר מוכיח אלא היכא שאין החפץ מונח אלא בחציו בלבד כגון שהקתא מלגו אפי׳ מונח בחציו ולחוץ אין המוצא זוכה בו מאחר דאיכא מוכיח בגוף החפץ דהוה של ב״ה וה״ה איפכא כשהקתא מלבר אפילו נמצא מחציו ולפנים ה״ה של מוצאו אבל בממלא כל הכותל הו״ל כשנים אוחזין בטלית דחולקין ולא אזלינן בתר מוכיח כיון שאין כאן הוכחה בגוף אותו חלק מן החפץ עצמו המונח מחציו ולחוץ דמה שמוכיח אינו מונח אלא בחציו ולפנים א״נ איפכא ויש קצת ידים מוכיחות לזה הפירוש מדקבע התלמוד הך ברייתא דאם היה הכותל ממולא מהן חולקין בתר מימרא דסכינא בתר קתא וכו׳ וכך הוא בהלכות ואם היתה כוונת הסוגיא דגם בממלא אזלי׳ בתר מוכיח הוה ליה לתלמודא לקבוע ברישא הך ברייתא אמתני׳ ובתר הכי מימרא דרב אשי סכינא בתר קתא וכו׳ דהוה משמע להדיא דבכל ענין אזלינן בתר מוכיח בין בממלא בין באינו ממלא אלא בע״כ הך ברייתא דחולקין בממלא בכל גווני חולקין בין במוכיח בין בלא מוכיח ולכך קבעוה בסוף הסוגיא כנ״ל שוב ראיתי דהרב המגיה ספר הרמב״ם כתב דט״ס הוא בדברי הרמב״ם והך בבא דאם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין צ״ל אחר הבבא של מטה דמחלק בלשונות של זהב בין חציו ולחוץ ובין חציו ולפנים וע״ז קאי ואם נמצא תוך הכותל מלא עכ״ל והרב בכ״מ הביא לשונו נראה שהסכים לדבריו ושרי להו מארייהו דהלא הסמ״ג כתב כלשון הרמב״ם ולא הביא כלל הך בבא דמחלק בלשונות של זהב בין חציו ולחוץ ובין חציו ולפנים א״כ אי אפשר לפרש לשם דקאי אהך בבא דלשונות של זהב שלא הזכיר בדבריו ואע״ג דמהר״א שטיין פי׳ כך הוא דבר שאין לו שחר אלא בע״כ כדפרישית הוא האמת דהרמב״ם והסמ״ג סבירי להו דבממלא כל הכותל חולקין אפילו היכא דאיכא מוכיח ומטעמא דאמרן ודלא כדברי רבינו:
(א) א) משנה ב״מ סוף ד׳ כ״ה
(ב) ב) ל׳ הטור כ״כ הרא״ש שם בפסקיו
(ג) פי׳ אף שהוא ידוע שהי׳ ביד אבותיו של זה ג׳ ד׳ דורות כיון שידוע שלא היה של אבותיו מעולם
(ד) ג) שם בגמ׳ ריש דף כ״ו
(ה) ד) ל׳ הרמב״ם בפט״ו מהלכות גזילה ואבידה ד״ז והביאו הטור
(ו) ה) שם במשנה
(ז) ו) לשון הטור כ״כ הרא״ש שם בפסקיו
(ח) ז) שם במשנה
(ט) ח) אוקימתא דגמ׳ שם וריש דף כ״ו
(י) ט) שם במשנה
(יא) י) כ״כ הרא״ש שם דדרך בע״ה להניח חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתייאש
(יב) כ) ברייתא וגמ׳ שם ריש דף כ״ז
(יג) ל) שם בגמ׳
(א) ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה – פי׳ אף שידוע שהיה ביד זה ושל אבותיו ג׳ או ד׳ דורות מ״מ כיון שהוא ידוע שלא היה שלהן ושל אבותיהן מעולם והאבידה העלה חלודה ונמצאת מטה מטה כדמסיק מ״ה אמרי׳ המע״ה שיכול זה המוציא אותן לו׳ לא של אבותיך היה אלא של עכו״ם אמוריים שהיו דרים מימים קדמונים במקום זה היה כן הוא ל׳ הגמ׳ וה״ה של עכו״ם אחרים כל מקום לפי מה שהוא ואפילו חלודה כזה וירידת דרך מטה כזה יכול להיות שאירע מב׳ ג׳ דורות שהיו אבותיו של זה מ״מ כיון דמצאו דרך מטמוניות ואפשר שבא שמה מימים קדמונים והיה של עכו״ם המע״ה וכ״כ הטור ע״ש:
(ב) הרי הוא של מוצא׳ – פי׳ אפי׳ נמצא לצד פנים הכותל והא דלא אמרינן דיקנה לו חצירו דזה הבע״ה שדר בו לע״ע כתבתי בדרישה טעמים והטעם הכולל לכמה ענינים הוא במ״ש בפרישה בשם המרדכי בשם רבינו ברוך דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא אבידה אפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאלו הוה ידע ליה לא היה מפקירו וכן נראה מתשובת הרא״ש שהביא הטור ס״ג אבל אין ראיה משם וכמ״ש בפרישה ע״ש:
(ג) כדרך כל המטמוניות הישנים – דאיכא למימר בשעת הנחה מונח בחור שבכותל או בטפח הסמוך לקרקע ואח״כ נשתקע הכותל וגם הוגבהה הקרקע סמוך סביב הכותל כנהוג ומ״ה נשתקע בתחתיות הקרקע כל כך:
(ד) שמא מונחים הם שם – בפרישה כתבתי דנראה דבזה אין חילוק בין מונח מחציו לצד חוץ או לצד פנים דבכותל ישן דומיא דגל קתני דאין דרך שימוש בו אלא שיש לחוש שמא אדם מעלמא עשה שם מטמון וכמו מצאה באשפה שאינו יכול לפנות שבסוף סי׳ זה ע״ש מ״ה פסק דלא יגע בו דומיא דאשפה וגם אינם של בעל הגל והכותל:
(ה) מחציו ולחוץ כו׳ – נראה דאע״פ אם נמצא מטה מטה כדרך המטמוניות עפ״ר:
(ו) ואם הוא ממלא כל הכותל כו׳ – אפילו הוא חתיכה א׳ ארוך והולך מקצה אל קצה כיון דלא ניכר אם מצד פנים או מצד חוץ הונח ובא שם ואין לו חזקת בעלים הראשונים קי״ל דחולקין בספק ממון כזה:
(א) (ס״א הרי הוא של מוצאה) כתב הרמב״ם ולמה לא יקנה בעל החצ׳ זה המטמון ומטעם חצירו ותהי׳ מציאה זו של בע״ה ותירץ מפני שאינו ידוע לא לו ולא לאחרים וה״ז כמטמון האבוד ממנו ומכל אדם ע״כ והתו׳ תירצו דאין חצר קונה כיון דאין סופו להמצא וכן במעות שנאבדו ובמרדכי הרבה תירוצים ע״ז וכתב ג״כ בשם רבינו ברוך דלא אמרינן חצר קונ׳ אלא בדברי הפקר גמור אבל לא באבידה ואפילו אי איכא יאוש כיון דלא ידע לא היה מפקרא עכ״ל ונ״ל דרבינו ברוך לא אתי לתרוצי קושית הרמב״ם דא״כ לא הוי מתרץ כלום דהא מה שהוא מונח מן האמוריים הוא הפקר אלא דינא לחוד קמ״ל רבינו ברוך ותימא על הסמ״ע שהביא ד״ר ברוך כאן לתירוץ הקושיא:
(א) והוא שהעלה חלודה כו׳ – דאל״כ לא יגע בהן כן מוכח ברש״י ותוס׳ וכגון שחור זה הוא מקום המשתמר דאל״כ אפי׳ לא העלה חלודה נמי אבידה מדעת היא עכ״ל הג״א מא״ז ור״ל באינו משתמר לגמרי נמי אבידה מדעת היא והרי היא שלו ובמשתמר קצת ע״ל ס״י בהג״ה.
(ב) והוא שימצאנו מטה מטה כו׳ – דברי המחבר צל״ע דזה לשון הטור והוא שהעל׳ חלודה כו׳ וכ׳ הרמב״ם ז״ל והוא שימצאנו מטה מטה כו׳ ונראה שהרמב״ם מפרש דשתיך טפי דבש״ס שימצאנו מטה מטה וכן נרא׳ להדיא מה׳ המ׳ דאל״כ קשה מנ״ל להרמב״ם זה וגם למה השמיט דשתיך טפי וע״כ כ׳ הטור וכ׳ הרמב״ם כו׳ משום דאפשר דפירש״י והרמב״ם תרווייהו אמת לדינא דבין שהעל׳ חלודה ובין שנמצ׳ מטה מטה שהוא בענין שנראה מזמן רב הרי הוא של מוצאו אבל המחבר שמצריך שניהם קשה תרווייהו ל״ל ואפשר דספוקי מספקא ליה בפי׳ הש״ס לכך פסק דבעי׳ דתרווייהו לחומרא.
(ג) כדרך כל המטמוניות כו׳ – ע׳ בסמ״ע סק״ג משמע מדבריו דס״ל דר״ל דעת׳ מונח בכותל שבקרקע וכן משמע להדיא לשון הרמב״ם בפי׳ המשנה וז״ל ואמרו מצא בגל ובכותל ישן ובלבד שיהא אותו דבר בתוך הקרקע לענין שיכול לומר שטמנו מזמן מרובה אבל אם מצאו קרוב מן הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה עכ״ל ועיין בסמ״ע ס״ק ד׳.
(ד) נסתפק לו הדבר כו׳ – אם הוא מטמון חדש.
(ה) לא יגע בהן – אם הוא במקום שרוב ישראל מצוים שם.
(ו) מחציו ולחוץ כו׳ – ירושלמי תני מצא בין פסים מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ אם היה מפולש לפנים אפי׳ מחציו ולחוץ הרי הוא של בעה״ב אם היה מפולש לחוץ אפי׳ מחציו ולפנים הרי אלו של מוצאיהן עכ״ל וכן הוא בתוספת׳ רק שבמקום פסים איתא שם פצים ובמפולש איתא בזה הל׳ אם היה מפולש כולו לפני׳ אף מה שמחציו ולחוץ של בעה״ב כו׳ ונראה פי׳ מפולש שהחור מפולש לפנים דהיינו שהחור נראה מבפנים והוא כולו מפולש לפנים ובחוץ הוא סתום אפי׳ מה שחציו ולחוץ הוא של בעה״ב דודאי מבפני׳ בא וכן איפכא כן נ״ל ולכך לא הביא והפוסקי׳ התוספת׳ והירושלמי מפני שהוא פשוט כתב הסמ״ע מחציו ולחוץ כו׳ נראה דאע״פ אם נמצ׳ מטה מטה כדרך המטמוניו׳ וצ״ל נראה דאע״פ שאינו נמצא מטה מטה כו׳ ומ״מ ק׳ לי מנ״ל הא ואדרב׳ נראה להיפך דהא התוס׳ והרא״ש והטור שכתבו כאן והוא שהעלה חלודה הוציאו כן ממאי דקשי׳ להו הא ודאי הניח ואפי׳ ספק הניח לא יגע בהן ועוד דביש בו סי׳ נוטל ומכריז וע״כ תירצו דגם כאן מיירי דשתיך טפי דהיינו שהעל׳ חלודה כמו ברישא דכותל ישן וא״כ הרמב״ם דמפרש דשתיך טפי שנמצא מטה מטה ע״כ מפרש גם בסיפא כן דאל״כ קשה קושיות התוס׳ והרא״ש ואם נאמר דיש לו תירוץ אחר על קושיית׳ וכמ״ש ה׳ המ׳ שיש מי שתירץ דמיירי שנראים הדברים שזה ימים מרובים שדברים אלו כאן ומפני יאוש בעלים נגעו בה ותירוץ אחר דכיון שהחור פתוח לר״ה ה״ל כנמצא אבידה בעיר שרובה עכו״ם וה״נ ברוב עכו״ם הוא והרמב״ם ז״ל כתב סתם כפשט השמועות עכ״ל א״כ גם א״צ שהעלה חלודה ע״כ מיירי ברוב ישראל וא״כ צריך להרמב״ם והמחבר שימצאנו מטה מטה ונראה דמשמע ליה לסמ״ע דל״ש בכותל חדש שימצאנו מטה מטה ועוד דא״כ היאך שייך לומר מחציו ולחוץ כיון שהוא בקרקע ואע״ג דהמחבר ס״ל בכותל ישן שימצאנו מטה מטה ושיעל׳ חלודה היינו לענין שגם מה שמחציה ולפנים יהא שלו דבכה״ג מספקא ליה להמחבר אבל מה שחציו ולחוץ פשיטא ליה דבהעל׳ חלוד׳ לחוד סגי וכן נראה עיקר בדעת המחבר ודוק.
(ז) שהעל׳ חלוד׳ כו׳ – דאל״כ לא יגע בהן כמ״ש לעיל.
(ח) אפי׳ אם העלה חלוד׳ כו׳ – שאין בעה״ב שוכח חפצו ימים רבים תוס׳ ע״ל סימן רס״ב ס״ה.
(א) מוצאה – אפי׳ נמצא לצד פנים הכותל והא דלא אמרינן דיקנה לו חצירו דזה הבע״ה שדר בו עתה כת׳ המרדכי בשם רבינו ברוך דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא אבידה אפי׳ היכא דאיכא ייאוש כיון דאילו הוה ידע ליה לא היה מפקירו. סמ״ע:
(ב) חלודה – וכגון שחור זה הוא מקום המשתמר דאל״כ אפי׳ לא העלה חלודה נמי אבידה מדעת היא כ״כ הג״א מא״ז ור״ל באינו משתמר לגמרי נמי אבידה מדעת היא והרי היא שלו ובמשתמר קצת ע״ל ס״י בהג״ה. ש״ך:
(ג) מטה – דברי המחבר צל״ע דזה לשון הטור והוא שהעלה חלודה כו׳ וכתב הרמב״ם והוא שימצאנו מטה מטה כו׳ ונראה דהרמב״ם מפרש דשתיך טפי דבש״ס שימצאנו מטה מטה וכן נראה להדיא מהה״מ דאל״כ קשה מנ״ל להרמב״ם זה וגם למה השמיט דשתיך טפי וע״כ כת׳ הטור דברי הרמב״ם דאפשר דפי׳ רש״י והרמב״ם תרווייהו אמת לדינא דבין שהעלה חלודה ובין שנמצא מטה מטה שהוא בענין שנראה מזמן רב הרי הוא של מוצאו אבל המחבר דמצריך שניהם קשה תרווייהו ל״ל ואפשר דספוקי מספקא ליה בפירוש הש״ס לכך פסק דבעי׳ תרווייהו לחומרא. שם:
(ד) הישנים – די״ל בשעת הנחה הונח בחור שבכותל או בטפח הסמוך לקרקע ואח״כ נשתקע הכותל וגם הוגבה הקרקע סמוך סביב הכותל כנהוג ומש״ה נשתקע בתחתיות הקרקע כל כך כ״כ הסמ״ע וכתב הש״ך ז״ל משמע מדבריו דר״ל דעתה מונח בכותל שבקרקע וכן משמע להדיא לשון הרמב״ם בפירוש המשנה וז״ל ואמרו מצא בגל ובכותל ישן ובלבד שיהא אותו דבר בתוך הקרקע לענין שי״ל שטמנו מזמן מרובה אבל אם מצאו קרוב מן הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה עכ״ל:
(ה) לא יגע – אם הוא במקום שרוב ישראל מצויים שם ש״ך:
(ו) מונחים – נראה דבזה אין חילוק בין מונח מחציו לצד חוץ או לצד פנים דבכותל ישן דומיא דגל קתני דאין דרך שימוש בו אלא שיש לחוש שמא אדם מעלמא עשה שם מטמון וכמו מצא באשפה שאינה עשויה לפנו׳ שבס״ס זה מש״ה פסק דלא יגע בהם דומיא דאשפה וגם אינן של בעל הגל והכותל. סמ״ע:
(ז) מוצאו – נראה דאע״פ אם נמצא מטה מטה כדרך המטמוניות כ״כ הסמ״ע ועיין בש״ך מה שדקדק וביאר בזה. ע״ש:
(ח) ממלא – אפי׳ הוא חתיכה אחד ארוך והולך מקצה אל קצה כיון דלא ניכר אם מצד פנים או מצד חוץ הונח ובא שם ואין לו חזקת בעלים הראשונים קי״ל דחולקין בספק ממון כזה. סמ״ע:
(א) שאין זוכרים כו׳ – עמש״ל:
(ב) והוא שימצאנה כו׳ – רמב״ם וגו׳ דשתי׳ טפי ר״ל למטה אצל היסוד ולכן לא הזכיר חלודה. דרישה וש״ך:
(ג) אפי׳ כו׳ – שם וכמש״ש אמו אמוריים כו׳:
(ד) (ליקוט) ה״ז לא יגע כו׳ – ערש״י במתני׳ ד״ה מחציו כו׳ דאע״ג כו׳ ותוס׳ ד״ה בכותל חדש כו׳ (ע״כ):
(ה) דהיינו כו׳ – דוקא ידוע אבל מן הסתם אוקי ממונא בחזקת המוצאו כיון שלא הוחזק בו בע״ה וז״ש מפני שי״ל של אמוריים כו׳ אע״ג שהיה הכותל שנים רבות של אבותיו ויכול להיות שתוך אחר האמוריים וערא״ש שם:
(ו) ואפי׳ כו׳ והוא כו׳ – עתוס׳ ד״ה בכותל כו׳ ורש״י במתני׳ ד״ה מחציו כו׳:
(ליקוט) אפי׳ יש בו סימן – ע״ש בתוס׳ הנ״ל ועוד דמ׳ כו׳ (ע״כ):
(ז) אפי׳ אם כו׳ – תוס׳ שם ורא״ש דע״כ מיירי דומיא דרישא:
(א) [סמ״ע אות ב] אלא הפקר גמור. נ״ב לענ״ד זהו דעת יחידאה דנראה רובא דרבוואת׳ חולקי׳ ע״ז מדהוצרכו לתירוצם אחרים דמטמן הוי אבידה ממנו ומכל אדם. ובכותל מחציו ולחוץ דהוי חצר שאינו משתמר וכן בחנות ושולחני או משום דאין סופו להמצא אינו משום דאינו עולה על דעתו שיזכה חצרו דאינו רגיל לבוא בזה עיין לקמן סי׳ רס״ח בהגה או דבחנות ושולחני הוי באסור׳ אתא לידי׳ משמע דכולהו לא ס״ל כסברת רבינו ברוך:
(א) ה״ה של מוצאו עסמ״ע ס״ק ב׳ עד אבל לא אבידה וכו׳ ואין דברים אלו הלכה דהרמב״ם והרא״ש והר״ן והתוספות חולקין ע״ז דהא הוציאו מקושיא זו תירוצים אחרים אלמא דלא ס״ל דין זה והרי רוב בנין ורוב מנין חולקין על סברא זו ועוד דהא לכאורה הוא תמוה דהא הטעם דהוא של מוצאו משום דתלינן דשל נכרים הוא ונכסי עכו״ם ה״ה כמדבר והפקר גמור הן וע״כ צ״ל דס״ל כמ״ש הרא״ש דשלל של אמוריים זכו בו כל ישראל רק שנתייאשו והוי אבידת ישראל וכתב המרדכי שפיר ונמצא צ״ל ע״כ דדין זה אינו נוהג רק בארץ ישראל ולא בח״ל וכל הפוסקים סתמו וכתבו דין זה דהמוצא בגל וע״כ לא ס״ל הטעם שכתב המרדכי וכן מוכח מהש״ך ס״ק י״ח:
(ב) שהעלה חלודה עש״ך ס״ק א׳ עד אבידה מדעת הוא וכוונתו כיון דחיישינן למטמון חדש דהיינו שאחר שנעשה גל הטמין אחד שם ולכך אם הוא גל שאין עשויה לפנות שהוא משתמר לא יגע בו ואם אינו משתמר דהיינו שהוא עשוי לפנות אבידה מדעת הוא כמו לקמן ס״ק י״א:
(ג) מטה מטה עש״ך ס״ק ב׳ שתמה דלמה הצריך תרתי ע״ש ולפע״ד נראה דחלודה בעינן שיהיה ניכר שהוא מטמון ישן ומטה מטה בעינן דמחמת זה אינו עשוי להמצא ואין חצירו קונה לו כמ״ש התוספות אבל אם הוא במקום שיד האדם ממשמש בו עשוי הוא להמצא וממילא חצירו קונה לו:
(ד) לא יגע בו עש״ך ס״ק ה׳ דמיירי ברוב ישראל ולפענ״ד נראה דאינו מותר ברוב נכרים רק באבידה או בדבר שיש לו דין אבידה כגון הניח באשפה העשוי לפנות או שנמלך עליה לפנותה אבל בהינוח ממש במקום המשתמר כמו הכא דהיא באשפה שאינה עשויה לפנות כמ״ש הסמ״ע ס״ק ד׳ ודאי דאפילו הוא ודאי של נכרי אסור דדמי לגניבת גוי שהוא אסור דדוקא אבידת עכו״ם מותר וכן מבואר לקמן סי׳ רס״ו בסמ״ע ס״ק ד׳ ע״ש:
(ה) מחציו ולחוץ עיין סמ״ע ס״ק ה׳ שכתב דאפילו אם נמצא מטה מטה וכו׳ ובש״ך ס״ק ז׳ כתב שהוא טעות סופר ע״ש ובאמת אין שם ט״ס וכוונתו מבוארת דאפילו אם נמצא מטה מטה כדרך מטמוניות א״כ יש לחוש שאחר מן השוק עשה שם מטמון ולא יגע בו כמו באשפה בסי׳ י״א ולזה כתב דהכא בכותל אין לחוש שעשה מטמין כיון דדרך להשתמש בחורין שבכתלים ואין מדרך לעשות שם מטמון כי ירא פן יבא אחר ויטלם כשירצה להשתמש בו מש״ה ליכא למיחש שעשו מטמון ובודאי הניח שם אחד מן השוק רק לפי שעה ושכחו ונתייאשו כן הוא כוונת הסמ״ע בפשיטות וכמ״ש בפרישה:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםהכל
 
טור
בד״א במוכין או בנסכא שאין להוכיח מאיזה מקום בא שם אבל סכין או כיס הוא מוכיח על עצמו מאיזה מקום בא שם שאם בית יד הסכין ורצועות הכיס לבר ודאי מחוץ בא שם והוא של מוצאו ואפילו מחציו ולפנים ואם הם לצד פנים הם של בעל הבית אפילו מחציו ולחוץ.
שולחן ערוך
(ב) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹכִין אוֹ בְּנִסְכָּא, שֶׁאֵין הוֹכָחָה מֵאֵיזֶה מָקוֹם בָּא לְשָׁם. אֲבָל סַכִּין אוֹ כִיס, הוּא מוֹכִיחַ עַל עַצְמוֹ מֵאֵיזֶה מָקוֹם בָּא, שֶׁאִם יַד הַסַכִּין וּרְצוּעַת הַכִּיס לְצַד חוּץ, וַדַּאי מִחוּץ בָּא שָׁם וְהִיא שֶׁל מוֹצְאוֹ, וַאֲפִלּוּ מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים. וְאִם הֵם לְצַד פְּנִים, הֵם שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֲפִלּוּ מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ.
מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) מ) אוקימתא דמתני׳ שם
(טו) נ) מימרא דרב אשי שם
(ז) ואם הם לצד פנים – כצ״ל ואם בוי״ו ר״ל כיון שהיד או הרצועה הן לצד פנים מורה שבע״ה הניח שם מ״ה אפילו נמצא הסכין או הכיס מחציו ולצד חוץ הן של בעל הבית ואם הוא איפכא הן של המוצא אפילו נמצא מחציו ולפנים.
(ט) אם כיס הוא מוכיח כו׳ – משמע אפי׳ בממלא כל הכותל אזלינן בתר מוכיח וכן משמע בטור והב״ח לא פסק כן אלא כהרמב״ם ודבריו מרפסין איגרא ובלי ספק גם דעת הרמב״ם וסמ״ג כן וכמו שכתוב הכ״מ ומהר״א שטיין והכי מוכח בש״ס דאל״כ מאי פריך פשיטא ע״ש ודוק וגם מהרש״ל בבאורו לסמ״ג פי׳ כן ע״ש ואיזה תלמיד טועה הוסיף שם פירוש לדבריו פי׳ שהכותל ממולא מן הכיס והסכין כו׳ כי דעתו כדעת מהרא״ש ואפשר שטעות המדפיס יש וההוספה שהוסיף התלמיד צריך להיות קודם לכן ע״ש.
(ט) מוכיח – משמע אפי׳ בממלא כל הכותל אזלינן בתר מוכיח וכן משמע בטור והב״ח לא פסק כן אלא כהרמב״ם ודבריו מרפסין איגרא ובלי ספק גם דעת הרמב״ם וסמ״ג כן וכמ״ש הכ״מ ומהר״א שטיין והכי מוכח בש״ס דאל״כ מאי פריך פשיטא ע״ש ודוק וגם מהרש״ל בביאורו לסמ״ג פי׳ כן ע״ש ואיזה תלמיד טועה הוסיף שם פי׳ לדבריו שהכותל ממולא מן הכיס והסכין כו׳ כי דעתו כדעת מהרא״ש ואפשר שטעות המדפיס יש שם ע״ש. ש״ך:
מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבהכל
 
טור
כתב הרמב״ם ז״ל הא דמחציו ולפנים של בעל הבית דוקא שהוא טוען שהוא שלו או שהוא יורש שאנן טוענין לו שמא של אביו הוא אבל אם הוא מודה שהיא מציאה הרי היא של מוצאו:
{ב} המשכיר ביתו לאחרים מציאה הנמצאת בו היא של הדר בו באחרונה אפילו אין נותן בה סימן ואם האחרון גוי הרי היא של מוצאה וכן אם היו דרים בו שני גוים וישראל ביחד שאנו תולין אותה ברוב:
שולחן ערוך
(ג) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֵּחֶצְיוֹ וְלִפְנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, כְּשֶׁהוּא טוֹעֵן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה יוֹרֵשׁ שֶׁאָנוּ טוֹעֲנִין לוֹ, שֶׁמָּא שֶׁל אָבִיו הָיָה. אֲבָל אִם הוֹדָה שֶׁהֵם מְצִיאָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל מוֹצְאָהּ. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה מַשְׂכִּיר לַאֲחֵרִים, הֲרֵי הֵם שֶׁל שׂוֹכֵר הָאַחֲרוֹן. וְאִם הִשְׂכִּירוֹ לִשְׁלֹשָׁה גוֹיִם כְּאַחַת, הֲרֵי עֲשָׂאוֹ פּוּנְדָק, וְכָל הַנִּמְצָא בּוֹ, אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אַחֵר יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁהוּא טָמַן, שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאוֹ פּוּנְדָק.
מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) המשכיר ביתו לאחרים כו׳ עד סוף הסעיף ז״ל המשנה שם (דף כ״ה) היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו ובגמרא (דף כ״ו ע״א) ואמאי ליזיל בתר בתרא כו׳ אמר ר״ל משום בר קפרא כגון שעשאו פונדק לג׳ ישראל שמעת מיניה דהלכה כרשב״א אפילו ברוב ישראל אלא אמר רב מנשיא כגון שעשאו פונדק לג׳ כותים ע״כ וכתבו התוס׳ שם ז״ל וליזיל בתר בתרא דהיינו בע״ה דמסתמא לעולם הוא דר בביתו עם השוכרים וטרם שהלכו חפשו חפציהם ואין לתלות המציאה אלא בבע״ה ובע״ה אינו מתייאש ממה שמפסיד בביתו (וה״ה אי דר שם עמו השוכר ק׳ למה הוא של מוצאו כל שאין ג׳ דרין שם וכדמסיק אלא שהתוס׳ פירשו כן אליבא דדעת המקשן דהקשה דליהוי של בתרא ומשום דהלשון משמע ליה דהשכירו לאחרים ואינם דרין שם עתה) לג׳ כותים בפחות מג׳ לא מקרי רוב ומיירי שעדיין ישנם בביתו דאל״ה הוה דבע״ה שהוא בתרא עכ״ל התוס׳ ובודאי של״ד כתבו התוס׳ דמיירי בבע״ה אלא ה״ה אחר הדר שם עתה ומש״ה סתם הרא״ש וכתב סתם ז״ל וניזיל בתר בתרא מי שדר בבית באחרונה כו׳ וכן הוא לשון רבינו והוא כשיטת התוס׳ ומתחילה כתב רבינו הדין שאזלינן בתר בתרא להדרנו לו כפשיטות דהגמרא ואח״כ כתב דינא דמתניתין דכשהאחרון עכו״ם או שדר ישראל עם ב׳ עכו״ם הוא של המוצאו ודברי הרמב״ם בספי״ו דהלכות גזילה ואבדה הם כסדר דברי רבינו ע״ש (ודלא כרש״י ונ״י שפירשו הסוגיא בע״א ע״ש) וס״ל לרבינו דהא דקאמר תלמודא שעשאו פונדק לג׳ ישראלים א״נ לג׳ עכו״ם אין פי׳ ג׳ לבד מב״ה או הישראל הדר עמהן דז״א דודאי בשנים והוא נמי סגי דהא איכא רוב בהדיה אלא ה״ק כגון שעשאו פונדק לישראל באופן שעם בע״ה יש לפחות ג׳ ישראלים ולהכי מייאשי ודכוותיה אוקימתא דג׳ עכו״ם נמי ה״פ שעשאו פונדק לעכו״ם באופן שיש עם הבע״ה ג׳ וכן צ״ל לדעת התוס׳ שכתבו אמ״ש בגמרא שעשאו פונדק לג׳ כו׳ דמשום דבפחות מג׳ לא מיקרי רוב וק׳ אמאי לא הוה שנים רוב אלא ודאי כדכתיבנא והשתא א״ש שדקדקו התוס׳ בלשונם וכתבו דבפחות מג׳ לא הוה רוב ולא כתבו פחות מג׳ עכו״ם ואע״ג דכתבו התוס׳ בתר הכי בד״ה אפילו תימא בג׳ ישראלים כו׳ דג׳ ישראלים דוקא קאמר ע״ש לק״מ דהתוס׳ לא כ״כ אלא לאוקימתא דרב נחמן דמפרש טעמא משום דההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר כו׳ וניחא להו למימר טעמא דג׳ דוקא קאמר אבל לפי ס״ד דמעיקרא דברוב ישראל נמי מייאשי כמו בעכו״ם ודאי ג׳ ישראלים ג״כ ל״ד קאמר וזה ברור לע״ד ולא כב״י וד״מ שכתבו דהתוס׳ ס״ל דאינו של מוצאו אלא בששכרו לג׳ עכו״ם וע׳ מ״ש עוד בדעת הרמב״ם בסמוך ומ״ש בהגד״מ בזה. ודע שסיים שם הרא״ש אהא דאמרינן דהוא של מוצאו וכתב ז״ל וחצירו לא קניא ליה אחר שיצא משם העכו״ם דכיון שהוא פונדק ומשכירו תמיד אינו עתיד להמצא לבעל החצר עכ״ל וצ״ע דרבינו לא הזכיר פונדק ואפשר דבכלל מ״ש המשכיר ביתו הוא זה דהלשון משמע דמשכיר תמיד א״נ ס״ל עיקר כטעמים האחרים שכתבתי לעיל בפרישה ודרישה:
וכן אם היו דרים בו ב׳ עכו״ם כו׳ לשון הרמב״ם בפ׳ י״ו דגזילה ואם השכירו לג׳ עכו״ם וכבר כתבתי שדרך וסדר דברי הרמב״ם הם כסדר דברי רבינו ובהשגות א״א בגמרא מסקינן אפילו לג׳ ישראלים וכתב המ״מ האמת דר״נ הכי ס״ל התם והלכתא כוותיה בדיני ואולי מפני שרבא חולק בההיא דרב נחמן דאמר כן ואזדא לטעמיה כו׳ כתב הרב ג׳ עכו״ם וכן עיקר עכ״ל וכתב עליו הב״י והכ״מ ז״ל ולא היה צריך המ״מ להכריע דבר זה מדעתו ולכתבו בלשון אולי שהרי בפי׳ כתב הרי״ף ואוקמיה רב מנשיא בג׳ עכו״ם ור״נ אמר אפילו בג׳ ישראל ואזדא ר״נ לטעמיה כו׳ ורבא פליג עליה אפילו ג׳ חייב להכריז כו׳ והלכתא כרבא דבתראי הוא עכ״ל הרי״ף והב״י נראה מזה דפשט להב״י דהא דסיים הרי״ף והלכתא כרבא דאריש דבריו נמי קאי ולומר דליתא לתירוצא דר״נ דאוקמה בג׳ ישראלים כלל ולי נראה דאינו מוכרח דאפשר שלא פסק הרי״ף כרבא אלא בעיקר הדין דהיכא דראה סלע שנפל משלשה ושייך למיחש לשותפין חיישינן וצריך להחזיר אפילו במקום דאיכא ג׳ אבל מ״מ אפשר לומר דתירוצא דר״נ כדקאי קאי דמתניתין איירי בפונדק של ג׳ ישראלים דסתם פונדק עוברים ושבים לשם (וכמ״ש פרש״י) וסתמא לאו שותפין הן ודאי נתייאש או בידוע שאינן שותפין ובזה רבא מודה ויש קצת הוכחה לזה ממה שהאריך הרי״ף להביא תירוצא דר״נ ולא עוד אלא ששינה מלשון הגמרא בתירוצא דרשב״ל שכתב לג׳ בני אדם במקום מה שהזכירו בגמרא לג׳ ישראלים מכל זה משמע דהרי״ף תפס ב׳ התירוצים להלכה ולהכי שפיר דייק המ״מ שכתב ואולי כו׳ וגם המ״מ ס״ל דלאו בכל ענין פליג רבא ארב נחמן אלא כוונתו כיון דפליג בחדא ולא מצי לאוקמי בכל ענין בישראל מש״ה ניחא ליה להרמב״ם לאוקמה בעכו״ם ועיין בגמרא דכתב שם אמר רבא כו׳ ולא כתב רבא אמר בלשון פלוגתא אההיא דרב נחמן משמע דודאי לאו בכל ענין פליג רבא אר״נ וכמ״ש עוד מזה בפרישה ודרישה (דסימן רס״ב) שכן מוכח מדברי רבא עצמו ומדברי כל הפוסקים ודוק:
(ב) המשכיר ביתו לאחרים כו׳ שם במשנה וגמרא:
היא של הדר בו באחרונה פי׳ הדר בו עתה לפי שסתם שוכר בית כשהוא יוצא ממנו מחפש כל זוויותיו ונוטל את שלו ויוצא ולהכי לא אמרי׳ שכחוהו הראשונים כ״כ התוס׳ והרא״ש ועבד״ר:
ואם האחרון עכו״ם הרי היא של מוצאה ולא אמרי׳ זכתה לו חצירו כמ״ש בריש סימן זה בפרישה ודרישה:
וכן אם היו דרים בה שני עכו״ם וישראל ביחד כו׳ עבד״ר:
(ב) {ב} המשכיר ביתו וכו׳. כך פי׳ רש״י בפ׳ א״מ בהא דפריך דניזיל בתר בתרא ודלא כפי׳ התוס׳ דהוי של ב״ה דעדיין נשאר בביתו באחרונה דליתא אלא ה״ה של שוכר הדר בו באחרונה וכך פי׳ הרא״ש והגהת אשיר״י דאם היה משכירו לאחרים ישראלים דהרי הוא של שוכר אחרון ודוקא דבר שאין בו סימן אבל דבר שיש בו סימן נוטל ומכריז וכגון דלא שתיך טפי עכ״ל ורצונו לומר דבין אין בו סימן ובין יש בו סימן אי שתיך טפי ה״ה של מוצאו דאיכא יאוש בעלים כדפרש״י ותוס׳ בהא דתנא מחציו ולחוץ שלו וכדלעיל בסעיף א׳:
(טז) ס) כ״כ הרמב״ם שם די״א יראה לי וכו׳ וכ׳ ה״ה טעם נכון דכי אמר הרי הן של בע״ה לאו משום דתקנה לו חצירו הוא דא״כ אפי׳ מחציו ולחוץ וכו׳ וטעמא משום דאין חצירו קונה לו לפי שהחור הפתוח לר״ה הוה חצר שאינ׳ משתמרת היא וכי אמר הרי אלו של בע״ה דאיהו אצנעינהו וכיון שהוא מודה דלאו דידיה הודאת בעל דין כק׳ עדים דמי ושכ״נ מן הסוגיא דאין כותלו זוכה לו כלל
(יז) ע) שם ושם במשנה
(יח) פ) פשוט בגמ׳ שם
(יט) צ) שם ושם במימרא אוקימת׳ דרב מנשיא בר יעקב למתני׳ דתנן הרי אלו שלו והא דלא פסק כאוקימתא דרב נחמן שם דאפילו בג׳ ישראל וכו׳ כתב ה״ה ואולי מפני שרבא פליג עלי׳ (שם ע״ב) דחייש בסלע שנפל מג׳ אפי׳ לית בה אלא שוה ב׳ פרוטות שחייב להחזיר דלמא שותפים נינהו ה״נ בפונדק שהשכירו ג׳ ישראל כיוצא בזה שהרי הגמ׳ משוה אותם בפי׳ וזה עיקר
(ח) אבל אם הודה שהוא מציאה כו׳ – הטעם דכבר כתבתי דחצירו של אדם אינו קונה לו בדבר האבידה אלא שהיינו אומרים שלו או של אבותיו היה והרי הוא מודה דהוא מציאה:
(ט) לפיכך אם היה משכיר כו׳ – הטור כתב זה לדין בפני עצמו והמחבר העתיק ל׳ הרמב״ם בספ״ו דגזילה בל׳ ״לפיכך ונ״ל דה״ק כיון דאם הוא מודה שהיא מציאה הרי היא של מוצאה שאין חצירו קונה לו מ״ה אם השכירו לג׳ עכו״ם דבר הנמצא בו הוא של מוצאו ואין הבעל בית יכול לו׳ חצירי זכתה לי מה שנפל מעכו״ם ופי׳ זה קצת דחוק וצ״ע:
(י) של שוכר האחרון – פי׳ אם הוא ישראל דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר חפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית:
(יא) ואם השכירו לג׳ עכו״ם – כן הוא ל׳ הגמ׳ ולשון הטור הוא ואם היו דרים בו ב׳ עכו״ם וישראל ביחד כו׳ ועפ״ר שכתבתי שהלך בשיטת הרא״ש ושכן הוא ג״כ כוונת התוס׳ אע״פ שכתבו דבפחות מג׳ לא הוה רוב ר״ל ג׳ עם הבע״ה הדר עמהם שהמוצא דבר רשאי לקחתו מפני שודאי נתייאש ממנו זה שנפל ממנו כיון שדרים שם רוב עכו״ם ואמר שהם מצאוה ולא יחזירו לו א״נ שתולין לו׳ שמהם נאבד האבידה שהן רבים ולא מהישראל יחידי שדר עמהן ואפשר שכן נמי דעת המחבר והרמב״ם ואף שכתבו שלשה עכו״ם ל״ד קאמרו א״נ שהן פירשו הגמרא שאין הישראל דר עמהן וא״כ צ״ל דג׳ דוקא קאמרי ואין טעם להדבר ועד״ר:
(יב) הרי עשאו פונדק – ואף אם אמת הוא שהטמינו שם הרי ודאי ייאש נפשו מהאבידה באמרו דהעכו״ם מצאוהו:
(ב) (סעיף ג׳ של שוכר אחרון) דמסתמא של ישראלים שמצאו נפלו [שיצאו חפשי] בעת שיצאו ומזה נלמד דאם יצאו הראשונים בבהלה לא מהני על [לא הוה של] אחרון:
(ג) (לג׳ עכו״ם כו׳) בגמ׳ אמרינן כן ופי׳ רש״י והרא״ש ורבינו ה״ה לא׳ רק שיהיה אחרון והתוס׳ כתבו וז״ל בפחות מב׳ לא מיקרי רוב ומיירי שעדיין הי׳ שם דאל״כ הוה דב״ה שהוא בתרא עכ״ל וכן נרא׳ דעת הרמב״ם שהעתיק המחבר דבעי׳ ג׳ עכו״ם ונראה להשוות הדיעות דהתו׳ ורמב״ם מפרשים דמש״ה הוה שלו דאפי׳ אם היה בזה הבית אנשים אחרים אין לחוש שמא הם אבדו דאף אם הם אבדו מכל מקום נתייאשו כיון שיש כאן רוב עכו״ם ומ״ה צריך ג׳ עכו״ם דבשנים לא מיקרי רוב עכו״ם לענין שנתייאש אביד׳ ורש״י והרא״ש ורבינו מיירי שאין חשש שמא אבד איש אחר בבית זה דמיירי באופן שלא היו מצויים שם אחרים מ״ה ע״כ נפל מאותו שבבית ע״כ די אפי׳ בשל עכו״ם אחד שהוא אחרון ועד״ז כ׳ רבינו דאם שני עכו״ם והישראל ביחד אנו תולין אותו ברוב דהיינו שע״כ נופל מג׳ שבבית ונמצא אין כאן מחלוקת כנלע״ד ובסמ״ע ס״ק ה׳ פירש דעת התוס׳ דיש ג׳ עם ב״ה כו׳ ולא נתיישב דאכתי ל״ל לאוקמי בכה״ג לוקמי בחד עכו״ם שהוא בתרא:
(י) הרי אם כו׳ – מיירי שהבע״ה אינו דר עמהן דאם לא כן הרי הוא של בעל הבית שהוא אחרון כמ״ש התוס׳ ונרא׳ דלענין דינא לא פליגי הגהת אשר״י והפוסקים עם התוס׳ דלא כנרא׳ מדברי הבית חדש דפליגי ע״ש.
(יא) של שוכר אחרון כו׳ – ודוקא דבר שאין בו סי׳ אבל בדבר שיש בו סי׳ נוטל ומכריז אם לא העל׳ חלוד׳ כן הוא בהגה׳ אשר״י מא״ז ומיירי שאין בעה״ב דר שם ונרא׳ דאם השכירו לאחרים והבעה״ב דר שם עמהם נוטל ומכריז בדבר שיש בו סי׳ אפי׳ העל׳ חלוד׳ כמ״ש התוס׳ דאין בעה״ב שוכח חפצו ימים רבים אבל כשאין בו סימן מתייאש הבע״ה ג״כ כשאחרים דרים עמו וכל זה מוכח בתוס׳ (דף כ״ו ע״א) ד״ה וניזל בתר בתרא כו׳ שכתבו ואפילו אין בו סימן דאין בעל הבית מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר כיון שאין נכרים עמו דרים בביתו וכי משני שעשאו פונדק לג׳ בני אדם אפי׳ כי יש סי׳ מתייאש עכ״ל וא״כ לדידן דלא קי״ל כאוקמתא דעשאו פונדק לג׳ בני אדם ישראל אלא עכו״ם ומטעמא דיתבאר לקמן סי׳ רס״ב ס״ב דבג׳ ישראל לא מתייאש בדבר שיש בו סי׳ אא״כ עכו״ם דרים עמו דבכה״ג אפי׳ בעל הבית דר עמהם ויש בו סי׳ ולא העל׳ חלוד׳ הרי הוא של מוצאו דבעל הבית מתייאש כיון שעשאו פונדק לג׳ עכו״ם כדמוכח בש״ס לשטת התוס׳ ודו״ק:
כתב הסמ״ע סעיף קטן י׳ של שוכר האחרון פי׳ אם הוא ישראל עכ״ל ואם שוכר אחרון הוא עכו״ם הוא של מוצאו. טור. וכן מוכח בש״ס לפי׳ רש״י והרא״ש עוד כתב שם דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר (כבדו) וחפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית עכ״ל וכן מוכח הטעם בש״ס וכן הוא ברש״י ומוכח בתוס׳ דאם נמצא בבית בסדק עמוק או בגומא עמוקא בענין שאפשר שלא נמצא ע״י כבוד לא תלינן בשוכר אחרון או בבע״ה ואפשר דמן הראשונים הוא ונתייאשו כיון שחפשו ולא מצאו והרי הוא של מוצאו ע״ש ודו״ק.
(יב) לג׳ עכו״ם כו׳ – ומיירי שעדיין ישנם בבית דאל״כ הרי הוא של בעה״ב שהיא בתרא תוס׳. ולפי שטת הפוסקים והמחבר שהבעה״ב אינו דר עמהן אפי׳ אינם עכשיו בבית הדין כן ודו״ק. וע׳ בסמ״ע ס״ק י״א עד ר״ל ג׳ עם בעה״ב כו׳ והא ודאי ליתא דהא איתא בש״ס דג׳ עכו״ם ועוד דהתוס׳ הקשו שם מיד בדבור שאח״ז ל״ל ג׳ ישראל בתרי ובעה״ב סגי אלמא דבג׳ ישראל היינו בלא בעה״ב כ״ש דג׳ עכו״ם הוא בלא בעל הבית אלא כוונת התוס׳ כפשוטו דפחות מג׳ לא מקרי רוב לענין מציאה דכיון דמסתמא בעה״ב דר שם לפי שטת תוס׳ לא סגי בב׳ עכו״ם ליהוי רובא בהכי אלא בעינן רובא דמינכר וזה נראה דעת הרמב״ם והמחבר דצריך ג׳ עכו״ם לענין שאין אחר או אפילו הבעל הבית א״י לטעון שהוא שלו אע״פ שהוא דר ג״כ שם והטור מפרש הש״ס כפרש״י והרא״ש דג׳ עכו״ם ל״ד אלא איידי דנקט ג׳ גבי ישראל נקט נמי גבי עכו״ם וה״ה חד ובלבד שיהא אחרון ולפ״ז משמע ליה להטור דאם הישראל דר שם סגי בב׳ עכו״ם דלא אידכר בש״ס בכה״ג שלשה עכו״ם כן נ״ל ברור ואם באנו להשוות דברי הטור עם הרמב״ם והמחבר לענין דינא נוכל לומר כמו שכ׳ מהר״ש אידלש בחידושיו על דברי התוס׳ וז״ל אפשר לפרש אע״ג דב׳ עכו״ם נמי הוי רוב לגבי בעל הבית מ״מ כיון דעיקר דירתם אינו כאן אלא שהוא פונדק לא סגי אלא בג׳ עכו״ם וליכא לאקשויי לא תוקמא בפונדק אלא במשכירו ודר עם ב׳ עכו״ם דהא פשיטא דתלינן ברוב עכו״ם ועוד דמילתא דלא שכיח הוא שיהא ישראל דר עם ב׳ עכו״ם עכ״ל א״כ התוס׳ והרמב״ם והמחבר מיירי להדיא בפונדק והטור מיירי בדרים בו אבל אין דברי מהרש״א מוכרחים ונראה עיקר בדברי כוונת התוס׳ כדפירשתי ודו״ק.
(יג) אפי׳ בתוך הבית כו׳ – כתבו התוס׳ דמיירי שנמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. נראה דלשיטתם אזלי דמפרשים דמיירי דבע״ה דר עמהם אבל לפי שטת פוסקים ומחבר שאין בעה״ב דר עמהם אפי׳ אינו נרא׳ שהוא אבדה הרי הוא של מוצאו כיון דתלינן ברוב עכו״ם ודו״ק.
(י) האחרון – פי׳ אם הוא ישראל דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר חפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית כ״כ הסמ״ע וכת׳ הש״ך דאם שוכר האחרון הוא עובד כוכבים הוי של מוצאו כ״כ הטור וכן מוכח בש״ס לפי׳ רש״י והרא״ש וכ׳ עוד ומיירי שבעה״ב אינו דר עמהן דאל״כ הרי הוא של בעה״ב דהוא אחרון כמ״ש התו׳ ודוקא דבר שאין בו סי׳ אבל דבר שיש בו סי׳ נוטל ומכריז אם לא העלה חלודה כן הוא בהג״א מא״ז ונראה דאם השכירו לאחרים ובעה״ב דר שם עמהן נוטל ומכריז בדבר שיש בו סי׳ אפי׳ העלה חלודה כו׳. ע״ש:
(יא) לג׳ – כן הוא לשון הש״ס ולשון הטור הוא אם היו דרים בו ב׳ עובדי כוכבים וישראל ביחד כו׳ והלך בשטת הרא״ש וכן הוא כוונת התו׳ כו׳ ואפשר שכן נמי דעת הרמב״ם והמחבר ומ״ש ג׳ עובדי כוכבים לאו דוקא קאמרי א״נ הן פירשו בש״ס שאין הישראל דר עמהן וא״כ צ״ל דג׳ דוקא קאמרי ואין טעם לדבר עכ״ל הסמ״ע ועיין בש״ך שהשיג עליו בזה וכתב דהא ודאי ליתא ע״ש:
(יב) פונדק – ואף אם אמת הוא שהטמינו שם הרי ודאי ייאש נפשו מהאבידה באמרו דהעובדי כוכבים מצאוה. סמ״ע:
(ח) בד״א כו׳ – שאין הכותל זוכה לו ועתוס׳ שם ד״ה דשתיך כו׳ וכמש״ו לפיכך כו׳ וז״ש בס״א שאין זוכרים כו׳ ול״ד של אמוריים דאפי׳ ישראל בנה שאינו מאבותיו דתלינן ביה כיון דשתיך טפי ולאחר ייאוש הוא:
(ט) לפיכך כו׳ – גמ׳ שם ואמאי כו׳ בשלמא בכותל ישן משום דשתיך וזה שפריך אטו אמוריים כו׳. ר״ל וליזיל בתר בתרא:
(י) ואם השכירו כו׳ – עתוס׳ ד״ה לשלשה כו׳ ודלא כרש״י ד״ה ג׳ עכו״ם כו׳ אבל הרא״ש והטור פ׳ כרש״י:
(יא) עכו״ם – עבה״ג וכשיטת הרי״ף והרמב״ם דס״ל דרבא פליג עליה דר״נ ועסי׳ רסב ס״ב:
(ו) ה״ה של שוכר אחרון עש״ך ס״ק י׳ דמיירי שהבעה״ב אינו דר עמהן וכו׳ דבריו תמוהין דממ״נ אם דר הבעה״ב בבית עתה אחר שיצאו השוכרים אפילו לא היה דר עמהן הוא של בעל הבית ואם יצא מהבית ביחד עם השוכרים מה״ת יהיה של בעל הבית יותר משל השוכרים הא מקודם דרו בו ביחד ולא שייך כלל לומר שהבעה״ב הוא בתרא כיון שדרו ביחד ויצאו ביחד ואף שהתוספות כתבו כן התוספות כיוונו לדבר אחר במ״ש בחידושי לסוגיא שהיה קשה להם מאי מקשה הש״ס ניזיל בתר בתרא הא מתניתין מיירי בשתיך וממילא א״א לומר שהוא של בתרא וה״ל לומר דמיירי באין בו סי׳ ואפי׳ ביש בו סי׳ לא הי׳ לו להש״ס להקשות וניזיל בתר בתר׳ רק יטול ויכריז ולזה כתבו דס״ד שהש״ס הי׳ דמיירי שמשכיר לאחרים שידורו עם הבעה״ב ואחר שיצאו השוכרים נשאר הבעה״ב ולכך קור׳ הש״ס להבעה״ב בתרא שהוא הוא האחרון ומקשה הש״ס שפיר כיון דחזקה הוא שהשוכרים כיבדו וחפשו כשיצאו והבעה״ב שנשאר בו לא חיפש בהמקומות שטמן ודאי של בעה״ב הוא נהי דשתיך ומטמון ישן הוא מכל מקום ע״כ של בעה״ב הוא ממה שהטמין כבר וע״ז מתרץ הש״ס דמיירי שעשאו פונדק לג׳ נכרים וכיון שהנכרים דרין עמו אפי׳ הוא של בעה״ב הוא של המוצא דכשהנכרים דרין עמו מייאש נפשיה ומ״ש התוס׳ שם בד״ה לג׳ נכרים דמיירי שהנכרים עדיין דרין עמו יתבאר בסמוך גם יתבאר שם לענין דינא והעיקר נפלענ״ד דהמחבר מיירי שאין הבעה״ב דר שם והשוכר עדיין דר שם ולכך הוא של השוכר האחרון שדר שם עדיין:
(ז) שוכר אחרון עש״ך ס״ק י״א דדוקא דבר שאין בו סי׳ וכו׳ ולכאורה תמוה נהי דמצא דרך אבידה דכיון דחזקה שהראשונים כבדו הבית ונטלו את שלהם ובודאי הוא של המוכר שדר בו עכשיו וא״כ אפילו יש בו סי׳ יהיה של אחרון ולכן נראה דס״ל כשיטת הראב״ד שהביא בשיטה דהא אזלינן בתר בתרא הוא מטעם דאמרינן דהראשון כשחיפש ולא מצא כשיצא ודאי נתייאש מפני השוכר הבא אחריו ע״ש ויראה דס״ל דזה אין ראיה לומר דבודאי של אחרון הוא דהא לפעמים הוא מונח בגומ׳ ולפעמים הוא שכח רק הטעם דבודאי ייאש נפשיה דחושב דאפילו ימצאנו השוכר אחרון ודאי לא יכריז כיון שהרבה ב״א דרו בו וא״י של מי הוא וסי׳ אין בו שיכריז אבל כשיש בו סי׳ לא מייאש נפשיה שבודאי יכריז אבל כשהעלה חלודה שנראה שנאבד ממנו כבר ועי״ז חושב שבודאי כבר מצא ומדלא אהדר ליה דעתו לגוזלו ומייאש נפשיה וקונה אותו השוכר האחרון כשמונח במקום המשתמר והוי להימצא אמנם מ״ש לחלק בהעלה חלודה כשהבעה״ב דר עמהם בין יש בו סי׳ או אין בו סי׳ אינו מוכן כלל הא כיון דהעלה חלודה והיאוש הוא שסובר שנגזלו מדלא מהדר ליה מה חילוק בין יש בו סי׳ או לא והעיקר נלפענ״ד דכל שלא נמצא בגומ׳ תלינן שהוא של אחרון בודאי אפילו ביש בו סי׳ דהראשונים שיצאו בודאי חפשו ובדקו. ואם העלו חלודה אז יש חילוק בין אם הבעה״ב היה דר עמהן וגם אחר שיצאו השוכרים נשאר שם אמרינן ודאי דשל בעה״ב הוא ממה שטמן כבר כי השוכרים ודאי נטלו את שלהם כשיצאו ומה שנמצא הוא של בעה״ב אפילו העלה חלודה שא״א לומר שמנכרים נפל עכשיו וע״כ מבעה״ב נפל קודם שהיו שם דרין הנכרים ואף שבודאי נתייאש מ״מ אחר שיצאו הנכרים קנה לו חצירו ואם נכרים דרין עמו בשעה שמצא מכל מקום הוא של המוצאו אפילו נתן הבעל הבית סי׳ משום דמייאש הבעה״ב ממנו וחצירו לא קניא ליה כמו שאבאר בסמוך ואם מצא אחר שיצאו הנכרים קנה לו חצירו להבעה״ב ואם נמצא בגומ׳ אז אפשר דשל ראשונים הוא רק ע״כ נתייאשו והוא של השוכר אחרון כשמונח במקום שהוה להימצ׳ שם ובמקום המשתמר והוא דבר שאין בו סי׳ ואם הוא דבר שיש בו סי׳ נוטל ומכריז אם לא שהעלה חלודה שבודאי נתייאש ממנו ואז הוא של שוכר אחרון כשמונח במקום המשתמר ואם מונח במקום שאין משתמר או במקום שאין הוה להימצ׳ שם הוא של המוצא:
(ח) לג׳ עכו״ם עש״ך ס״ק י״ב דמיירי שעדיין ישנם בבית כוונתו דלהתוספות דמיירי שהבעה״ב דר עמהן אם כן ע״כ מיירי שישנם בבית עדיין דאם כבר יצאו מהבית והבעה״ב נשאר דר בתוכה הוא של בע״ה משא״כ להפוסקים דמיירי שאין בע״ה דר שם ממילא כשיצאו נשאר הבית ריקן ה״ה של מוצאו וכ׳ עוד הש״ך דלכך בעינן ג׳ עכו״ם משום דבעי רובא דמינכר והוא תמוה כמו שתמה הפ״י דהא בפי׳ אמרו במתני׳ מחצה על מחצה חייב להכריז משמע כל שאינם מחצה על מחצה אפילו באחר יותר סגי וע״ש שתירץ הלכך צריך ג׳ לענין אם הישראל בא ונותן בו סי׳ דאז אמרינן דהישראל מתייאש ולכך צריך ג׳ דיהיה כמו מקום שרבים מצויין שם אך קשה לי על דבריו דהא מתני׳ ע״כ לא איירי באם ישראל נותן בו סי׳ דאלת״ה קשה רישא דמתניתין במחציו ולחוץ דתני דה״ה שלו והקשו התוספות לימא דנוטל ומכריז ותי׳ דמיירי בשתיך ואיכא יאוש ואי הבעה״ב נותן בו סי׳ הא בבעה״ב לא שייך בו ייאוש כמ״ש התוספות דאינו שוכח חפצו ימים רבים: אמנם לפענ״ד א״ש בפשיטות דהא לכאורה קשה למה להו להתוספות לומר שמיירי שעדיין ישנה בבית הא מתניתין מיירי בדשתיך וגם עיקר מה שהכריחו התוספות לומר דמיירי שהבעל הבית הוא דר עמהם הוא רק משום דמתני׳ מיירי בדשתיך כמ״ש לעיל וכיון דמיירי בדשתיך וע״כ מקודם לכן היו שם בעוד שהיו הנכרים שם א״כ אפילו אם הוא של הבעה״ב מ״מ הא מייאש נפשיה הבעה״ב משום הנכרים וע״כ צ״ל דנהי דמייאש מקודם מ״מ הא במתניתין תני ואפילו מצא בתוך ביתו ובתוך ביתו ודאי דחצר המשתמרת הוא והוה שם נמצא וא״כ ודאי דחצירו קונה לו אחר שיצאו מהבית לכך כתבו התוס׳ דמיירי שעדיין ישנם בבית ואז הוי כחצר שאינה משתמרת דהעכו״ם הם שם כמ״ש בחידושים לסוגיא וכיון דמטעם ייאוש הוא דהא א״א לתלות בנכרים דהא הוי שתיך וא״כ אם נראה שהשיתוך א״י להיות מזמן שדרו בו הנכרים רק מקודם וא״כ א״א להיות מהנכרים אלא דמטעם יאוש נגעו בה לכך בעינן ג׳ נכרים כדי שיהיה מקום שרבים מצויין דהא רשב״א לא קאמר אלא במקום שהרבים מצויין שם:
מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםהכל
 
טור
{ג} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ששאלת ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר וקנה ראובן מציאה בתוך הבית של מי היא של שמעון או של ראובן. נראה לי כיון דמעלה לו שכר שכירות ליומיה ממכר הוא והוי כמו חצר השותפין ואם היה צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסין לבית היו זוכין בהן שניהם כי חצרם היה קונה להם והוי כשנים שהגביהו המציאה אבל אם קנה אחד מהם בו מציאה מגנב אין זה דבר הפקר דשייך ביה חצרו קנה להן ואין החצר זוכה בה לפיכך היא של הקונה אותה מיד הגנב:
שולחן ערוך
(ד) רְאוּבֵן הַדָּר עִם שִׁמְעוֹן בְּבֵיתוֹ וּמַעֲלֶה לוֹ שָׂכָר, אִם צְבִי שָׁבוּר אוֹ גוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָרְחוּ נִכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, זָכוּ בָּהֶם שְׁנֵיהֶם. {דְּהָווּ כִּשְׁנַיִם הַשֻּׁתָּפִין בֶּחָצֵר (טוּר).} אֲבָל אִם קָנָה אֶחָד מֵהֶם בּוֹ מְצִיאָה מִגַּנָּב, אֵין לַחֲבֵרוֹ זְכוּת בָּהּ.
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהעודהכל
(ג) {ג} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ששאלת ראובן הדר עם שמעון בביתו וכו׳ רא״ש כלל (צ״ב) [א׳]:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) אבל אם קנה מציאה מגנב אין זה דבר הפקר שם בתשובה סיים ביה הכי ז״ל דאם נתייאשו הבעלים לרבנן דר׳ שמעון דאמר סתם גניבה יאוש בעלים הוא הרי קנאה הגנב ואי כר״ש דאמר סתם גניבה לאו יאוש בעלים הרי היא של הבעלים וממ״נ אינה הפקר ואין החצר זוכה בה ואף אם היתה הפקר כל זמן שהיא ביד הגנב לא קנה החצר עד שתנוח ע״ג הקרקע כדאיתא בפ״ק דב״מ בעי רבא זרק ארנקי כו׳ וכיון דאויר שאין סופו לנוח ל״ק כ״ש כשהיא ביד הגנב דלא קנה החצר עכ״ל:
(ג) שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ריש כלל א׳:
ממכר הוא והוי כמו כצ״ל והוי בוי״ו:
ואם קנה א׳ מהן כו׳ נ״ל דל״ד א׳ מהן קאמר אלא ה״ה אם קנאו אחר הנכנס לשם דזיל בתר טעמיה דכתב דאין זה דבר הפקר כו׳ אלא אורחא דמילתא כתב א״נ משום דהמעשה שנשאל עליו הרא״ש היה כן שקנאהו השוכר מש״ה כ״כ ועבד״ר שם כתבתי סיום ל׳ תשובת הרא״ש שכתב מילתא בטעמיה למה אינו דבר הפקר:
(ג) {ג} שאלה לא״א הרא״ש וכו׳ והוי כמו חצר השותפין וכו׳. מיהו הרמב״ם בפ״ו משכירות בדין זבל שבחצר חולק על זה וס״ל שאפי׳ חצר השכורה ביד אחרים קונה למשכיר אבל דעת הרא״ש כדעת הראב״ד שהשיג עליו לשם בדין זה וכך הוא לדעת רש״י וכמו שיתבאר לקמן בסימן שי״ג בס״ד ואיכא לתמוה טובא על הרב בש״ע שכאן פסק כתשובות הרא״ש ולקמן בסימן שי״ג פסק כדברי הרמב״ם והפסקים סותרים זה את זה ולענין הלכה נקטינן כהרא״ש והראב״ד ופרש״י נ״ל:
(כ) ק) טור ס״ג בשם תשובה הרא״ש ריש׳ כלל נ״ב
(כא) ר) מטעמ׳ דשכירות ליומ׳ ממכר הוא ועיין בסי׳ שי״ג ס״ג פסק כדעת הרמב״ם שזכה המשכיר
(כב) ש) וביאר שם לפי שאין זה דבר הפקר דנימא חצירו זוכה לו ועוד כ׳ שם דאף אם היתה הפקר כל זמן שהוא ביד הגנב לא קנה החצר עד שתנוח ע״ג הקרקע וכתב הסמ״ע מטעם זה אם קנאו אחד הנכנס לשם י״ל דזכה בו וצ״ע בזה
(יג) דהוו כשנים השותפין כו׳ – דשכירות ליומא ממכר הוא:
(יד) קנה א׳ מהם מציאה כו׳ – כן הוא לשון הטור ולכאורה נראה דל״ד קאמר אחד מהן אלא ה״ה אחר הנכנס לשם וקנהו שם דזיל בתר טעמא דאכתוב בסמוך בשם תשובת הרא״ש אלא אורחא דמלתא נקט דאין מדרך אחרים לכנוס ולקנות שם גם משום דזה הדין מעשה שהיה הוה שנשאל עליו הרא״ש וכמ״ש הטור ושם המעשה היה שקנאהו השוכר ע״ש מיהו אינו מוכרע כ״כ וצ״ע:
(טו) אין לחבירו זכות כו׳ – בתשובת הרא״ש סיים טעמו וכתב ז״ל דאין זה דבר הפקר דאם נתייאשו הבעלים לרבנן דר״ש דאמרו סתם גניבה יאוש בעלים הרי קנאה הגנב ואי כר״ש דאמר סתם גניבה לאו יאוש בעלים הוא הרי הוא של בעלים וממ״נ אינה הפקר ואין החצר זוכה בה ואף אם היתה הפקר כל זמן שהוא ביד הגנב לא קנה החצר עד שתנוח ע״ג הקרקע כו׳ עד״ר:
(יד) זכו בהם שניהם כו׳ – ומדברי התו׳ פ״ק דמציעא דף י״א סוף ע״א נראה להדיא שהוא כולו של שמעון המשכיר ע״ש וכן מדברי האגודה פ׳ השואל.
(טו) דהוו כשנים השותפין כו׳ – וכ״פ הב״ח ולפענד״נ עיקר דהוא כולו של משכיר אף ע״פ שהשוכר דר בו לבדו וכדלקמן סי׳ שי״ג ס״ג וכמ״ש שם ע״ש.
(טז) מציא׳ מגנב כו׳ – כתב הרמב״ן פ׳ אלו מציאות ריש דף צ״ד גנב שנכנס לבית ראובן להקנות לו מציאה והי׳ שמעון שם יושב והיה סבר הגנב שהוא ראובן הבע״ה ומכר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין שאינו בבית יזכה לו ביתו אע״פ שהוא בית דדרסי ביה רבים ואינה משתמרת דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן חצר המשתמרת וה״נ נכנס הגנב להקנותו וחייב שמעון להחזירו לו ע״כ וע״ש וע״ל סי׳ רס״ח ס״ג בהג״ה.
(יג) שניהם – ומדברי התוספות פ״ק דב״מ דף י״א סוף ע״ב נראה להדיא שהוא כולו של שמעון המשכיר ע״ש וכ״נ מדברי האגודה פ׳ השואל. ש״ך:
(יד) מגנב – כת׳ הראב״ן פרק אלו מציאות ריש דף צ״ד גנב שנכנס לבית ראובן להקנות לו מציאה והיה שמעון יושב שם וסבר הגנב שהוא ראובן בעה״ב ומכר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין אינו שם יזכה לו ביתו אע״פ שהוא בית דדרסי ביה רבים ואינה משתמרת דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן חצר המשתמרת וה״נ נכנס הגנב להקנותו וחייב שמעון להחזירו לו ע״כ וע״ש וע״ל סי׳ רס״ח ס״ג בהג״ה. שם:
(יב) ראובן כו׳ אם צבי כו׳ – כמש״ש י״א א׳ ראה כו׳ ובגמ׳ שם דבחצר המשתמר א״צ עומד כו׳ ועתוס׳ שם זכתה כו׳:
(יג) דהוו כו׳ – עבה״ג וכמ״ש בפ׳ הזהב ועסי׳ שיג ס״ג שחצירו כו׳ והוא שיטת הרמב״ם ועבה״ג שם אבל רש״י פי׳ שם ד״ה בחצר כו׳ וכ״ד כל המפרשים וכ״מ פשטא דגמ׳ דשקלא וטריא דגמ׳ אי אגיר החצר לשוכר או לא ומשני בחצר דמשכיר בהא לא מספקא למקשה כלל וסייעתא של המ״מ ליתא דהא יש לדייק להיפך למה לא אמר בחצר דאגירי לשוכר ועוד שרב אשי אמר שם זאת אומרת כו׳ ואף שהלח״מ יישב שם דבריו דחוקים:
(יד) אבל אם כו׳ – דאם קי״ל כרבנן בב״ק קיד דסתם גניבה ייאוש בעלים קנאה הגנב ואי כר״ש ה״ה של בעלים וממ״נ אינה הפקר ואף בהפקר אין החצר זוכה באויר שאין סופו לנוח וכמש״ש רבא אמר כו׳ כ״ש כשהיא ביד הגנב. שם:
(א) דהוו כחצר של שניהם – ז״ל הרא״ש בתשובה כלל י״א סי׳ ד׳ שאלת על שמעון הדר עם ראובן בביתו ומעלה לו שכר וקנה שמעון מציאה בתוך הבית אם הוא של שמעון או של ראובן משום שזכתה לו חצירו נראה לי דכיון דמעלה לו שכר שכירות ליומיה ממכר היא והוי כמו חצר השותפים וגרסינן בפרק המוכר הספינה (דף פ״א) אמר רב ינאי א״ר יוחנן חצר השותפין קונין זה מזה וכ״ש מאינש דעלמא אם היה צבי שבור נכנס לבית יהיו זוכים בהם שניהם כי חצירם זכתה להם והוי כשנים שהגביהו מציאה אבל הקונה מציאה מן הגנב אין זה דבר הפקר דשייך ביה למימר חצירם קנתה להם וכו׳ עכ״ל.
ותמהני במ״ש מהא דפ׳ המוכר הספינה דחצר השותפין קונין זה מזה דשם מבואר להדי׳ דהא דאמר ר׳ ינאי חצר השותפין קונין זה מזה מוקי לה שם דהיינו דוק׳ במודד לתוך קופתו דקונה לו הקופה אבל ע״י חצר השותפין אין קונין זה מזה וכ״כ תוס׳ בקידושין פ״ק (דף ח) בהא דאמרו ואם היה סלע של שניהם דפרש״י מתורת חצר והקכו תוס׳ מהך דר׳ ינאי דחצר השותפין אין קונין זה מזה אלא במודד תוך קופתו וצ״ע. ולולי דברי הרא״ש נראה לענ״ד דאפי׳ מציאה דאתי מעלמ׳ נמי אין חצר השותפין קונה אלא דהמוצ׳ זכה מהא דאמרו בירושלמי ס״פ הבית והעלי׳ כותל שבין שתי מחיצות ונפל רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמר כולו לזה וכולו לזה מה מפקה מביניהון מצלא מציאה מאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה מחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה ומאן דאמר כולו לזה וכולו לזה המוצא זכה. וביאור הדברים נראה דמ״ד מחצה לזה ומחצה לזה א״כ לא הוי חצר השותפין כלל אלא כל א׳ מכיר מקומו ומחציו והילך לזה קונה המציאה ומחציו והילך לשני קונה המציא׳. אבל למ״ד כולו לזה ה״ל חצר השותפין ולא קנו כלום דחצר אינו קונה אלא שיה׳ חצירו לבדו ומשום הכי זוכה המוצא ועמ״ש בסי׳ קצ״ז סק״ה וטעמ׳ דהך מלת׳ נראה כיון דאפי׳ בשנים שהגביהו מציא׳ אמרו בפ״ק דמציע׳ דף ח׳ דתיהוי כמאן דמנח בקרקע ולא ליקני לא זה ולא זה אלא משום דכל אחד ה״ל מגביה מציאה לחבירו ע״ש וא״כ דוק׳ התם דשתי ידים זוכות בו אמרינן דידו של זה זוכה לחבירו וכן ידו של זה זוכה לחבירו אבל בחצר השותפין דאינו אלא יד אחת ואותו היד משותפת לשניהם א״כ לא זכה לא זה ולא זה וה״ל כמאן דמנח בקרקע. וכן משמע בתשובת מוהר״ם בר״ב סי׳ שכ״ה ע״ש על אודות אשר היו בין ראובן ושמעון ולוי הדרים בבית אחת וקנו ראובן ושמעון מציאה מגוי שהרויחו בו זקוק ולוי תקפם לדין וטען שגם הוא זכה בחלק שלישי לפי שהוא דר בבית עמהם וזכתה לו מציאה ע״ש סוף דבריו ז״ל ומיהו אם לא התנו מתחלה לחלוק בכל מיני רווחים לא קנה לוי זה הכלל אם לא הי׳ מן הקונים וגם לא אמר להיות שותף אע״ג דקי״ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו בראה אותן רצין אחר מציאה שזכתה לו שדהו ומוקי לה והוא שעומד בצד שדהו בחצר שאינו משתמרת לדעתו ואחר שלא התנו מתחלה כשהשכירו הבית לחלוק בכל מיני רווחים לא קנה לוי דכל הקודם במציאה זכה ולא יתן לחבירו ועוד דפסק ר״ת כר׳ אליעזר בן יעקב דשותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרין לכנס לחצר ופי׳ ר״י משום דיש ברידה דהכי קי״ל גם בנדון הזה כל אחד קונה בחצירו דיש ברירה כו׳ ושלום מאיר בר׳ ברוך. ומבואר דאפי׳ במציאה שהו׳ תוך חצר השותפין לא קנו השותפין אלא כל הקודם במציאה זכה דהא לדעת מוהר״ם שם קנו מציאה מן הגוי דין מציאה אית לה ואפ״ה כת׳ דלא קנה לוי ואלו לדעת הרא״ש במציאה זוכה לשותפין ובטעמ׳ שכ׳ מוהר״ם משום דקי״ל כר״א בן יעקב ומשום ברירה א״כ נראה דוקא אחד מן השותפין הוא דמצי זכה במציאה ומשום דאמרי׳ ברירה שהוא של זה אבל אינש דעלמ׳ לא מצי זכי ביה ואפשר לפרש נמי הירושלמי הנז׳ מ״ד כולו לזה וכולו לזה המוצא זכה היינו המוצא הוא אחד הוא מהשותפין ומשום ברירה ועל כל פנים נראה מוכח מדברי מוהר״ם בחצר השותפין שהי׳ בו מציאה וקדם וזכה א׳ מן השותפין דזוכה ומשום ברירה ודו״ק היטב.
(ט) זכו בהם שניהם עש״ך ס״ק ט״ו שהוא כולו של משכיר ועמש״ל בסי׳ ר׳ אימת חצר המושכר קונה למשכיר ואימת לשוכר והנה בקצה״ח הקשה דבירושלמי ס״פ הבית והעליי׳ מוכח דבחצר השותפין המוצא זוכה דאמר התם בכותל שבין שני מחיצות דנפקא מיניה במוצ׳ מציאה דס״ד דהכותל הוא כולו לזה וכולו לזה המוצא זוכה ע״ש ולפמ״ש נראה פשוט דודאי נגד האחרים קונה החצר להשותפין דהא נגד האחרים חצר המשתמרת הוא לדידהו וכידם הוא דחצר המשתמרת מטעם יד הוא והוי כשנים שהגביהו מציאה משא״כ בשותף א׳ נגד חבירו כשהגביה הא׳ ואינו רוצה שיקנה לו החצר רק שרוצה לקנות בהגבהה ואפילו אומר אחר שנתוודע לו שבא כבר לחצירו שאינו רוצה שיקנה לו חצירו בלשון שמשמע שמעיקרא לא רצה שיקנה לו חצירו לא קנה לו חצירו דלא עדיף מזוכה ע״י אחר וכששמע צווח דמבואר בסי׳ רמ״ה סעיף י׳ דלא קנה אפילו לענין שאין הבע״ח גובה ממנו א״כ ה״נ מעיקרא לא זכה לו חצירו וכיון שאין החצר קונה לו גם לחבירו אינו קונה דהא אפילו שנים שהגביהו מציאה לא קנו רק מטעם כיון דזכי לנפשיה והוי כל אחד כמגביה מציאה לחבירו וחרש ופיקח שהגביהו מציאה אמרי׳ דמתוך שלא קנה פקח וכו׳ וה״נ מתוך שחצירו אינו קונה לזה ה״נ לא קנה לזה דחצירו לא עדיף מידו וממילא קונה בהגבהה ועוד נראה דאפילו אם רוצה אחד שיקנה לו לעצמו החצר והשני אינו עומד אצל החצר לא קנה רק לזה שעומד בצד החצר ולא להשני דמבואר בב״מ דף י״א בתוספות ד״ה עישור דכל דליכא מחיצה מפסקת בין פירות השוכר להמשכיר דלאו חצר המשתמרת הוא ועיין בשיטה שם: ולפ״ז בשותפין גם כן כאינה משתמרת הוא לדידיה וכמו התם בב״מ דאם היו עומדים בצד חצירו של ר״נ דהיו קונים וגם מכח הסברא שכתב בתשובת מהר״ם ב״ר ברוך סי׳ שכ״ה דכל שזה רוצה ומשתמש בו הוי שלו לגמרי מטעם דיש ברירה עיין שם ובירושלמי מיירי דהמוצא הוא אחד מן השותפים ומיירי כשמתכוין לקנות בהגבהה או שהשותף האחד אינו עומד בצדו דלא קנה כמו שכתבתי לעיל ולענין מציאה מגנב יתבאר אי״ה בסי׳ רס״ח (ובש״ך ס״ק כ״ג יש ט״ס וכן צ״ל דבקורבה שווין ובאחד הוי רוב׳ ותיבת ובאם צ״ל ובאחד):
(י) מציאה מגנב עש״ך ס״ק ט״ז עד ועיין לקמן סי׳ רס״ח רומז דשם יש ב׳ דיעות בזה אי חצר קונה בדבר שצריך ליתן דמים ונראה דאפילו לדיעה זו דסבירא ליה דהוי כמו מציאה מ״מ צריך שיהא מונחת על גבי קרקע עכ״פ דכשהוא בידו לא קנה ליה חצירו כמ״ש הסמ״ע ס״ק ט״ו בשם תשובת הרא״ש:
(א) זכו בהם שניהם – עבה״ט בשם ש״ך ועי׳ עוד בש״ך שכ׳ ולפע״ד עיקר דהוא כולו של משכיר אע״פ שהשוכר דר בו לבדו כו׳ וע׳ בתשו׳ רע״ק איגר זצ״ל סי׳ קלג מ״ש בזה ויובא קצת לקמן סי׳ שיג סעי׳ ג׳ ס״ק א׳ וע׳ בתשו׳ ושב הכהן סי׳ מז גם בתשו׳ בית אפרים חח״מ סי׳ מד האריך בזה בדבר השאלה בראובן שהשכיר ביתו לשמעון ומצא שמעון שם מטמון א׳ שניכר שמונח שם ימים רבים עד שבודאי נתייאשו הבעלים ממנו ונתעצמו לדין שראובן טוען שחצירו קנתה לו אע״פ שהיא שכורה ביד שמעון ומסיק שם סיומא דהך פסקא דכל כה״ג המוציא מחבירו עליו הראיה עש״ה:
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובההכל
 
טור
{ד} המוצא בחנות בין התיבה לחנוני הרי הוא של החנוני ובשאר כל החנות הרי הוא של מוצאו ופי׳ רש״י דוקא [דבר] שאין בו סימן ור״י פירש אפילו יש בו סימן וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל:
{ה} המוצא מעות בין כסא לשולחני הרי הם של שולחני והנמצא אפילו על השולחן הוא של מוצאו ואין צ״ל לפני השולחן לצד חוץ והרמב״ם ז״ל כתב דבחנות גם כן הנמצא על התיבה הוא של מוצאו ואינו נראה כך מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהן על השולחן משא״כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה:
שולחן ערוך
(ה) הַמּוֹצֵא מָעוֹת בַּחֲנוּת, אִם הָיוּ בֵּין תֵּבָה לְחֶנְוָנִי הֲרֵי הֵם שֶׁל בַּעַל הַחֲנוּת. וְאִם מְצָאָם עַל הַתֵּבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִתֵּבָה וְלַחוּץ, הֲרֵי הֵם שֶׁל מוֹצְאָם. {וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהֶן סִימָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַל הַתֵּבָה שֶׁל חֶנְוָנִי הֵם (הַכֹּל בַּטּוּר ונ״י).} מָצָא מָעוֹת בַּחֲנוּת הַשֻּׁלְחָנִי, בֵּין כִּסֵא לַשֻּׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל שֻׁלְחָנִי. מְצָאוֹ עַל הַכִּסֵא לִפְנֵי הַשֻּׁלְחָנִי, אֲפִלּוּ הָיוּ צְרוּרִין וּמֻנָּחִין, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל מוֹצְאָם, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רֹב גּוֹיִים, שֶׁאִם לֹא כֵּן חַיָּב לְהַכְרִיז מִפְּנֵי שֶׁהֵם צְרוּרִים יֵשׁ בָּהֶם סִימָן.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אעודהכל
(ד) {ד} המוצא בחנות בין תיבה לחנוני וכו׳ משנה בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כו:) מצא בחנות הרי אלו שלו בין תיבה לחנוני הרי אלו של חנוני:
ופרש״י מצא בחנות הרי אלו שלו. בדבר שאין בו סימן קאי דההוא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם: בין התיבה. שהחנוני יושב עליה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתוכה לא נפל שום דבר אלא מיד החנוני. אבל הרא״ש כתב מצא בחנות הרי אלו שלו ואפילו בדבר שיש בו סימן דומיא דגל וכותל ישן ודומיא דאם היה משכירו לאחרים דאיירי אפילו בדבר שיש בו סימן וברוב ספרים גרסינן בגמרא א״ר אלעזר אפילו צרורין ומונחין ע״ג שולחן וצרורין הוי סימן כדמוכח לעיל ואפילו הכי מייאש והיינו טעמא לפי שהשולחני וחנוני דרים בבית מימר אמרי מכדי הנהו דיירי בהו ואינהו אשכחו אמרי קמייהו ולא אהדרו לי ודאי דעתייהו למגזליה ולא מצינא לאוקמינהו בדינא דמשתמיט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכח וחצרו לא קנתה דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאין ואפילו איתיה בחנות לא מהני עומד בצד חצרו אלא היכא דמצי לשמרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויים שם לא קניא ליה חצרו עכ״ל וכן כתב ה״ה בפי״ו מה׳ גזילה בשם הרשב״א ועיין בנ״י והתוס׳ כתבו אההיא דר׳ אלעזר רש״י ל״ג צרורין דאם היה בו סימן מכריז וי״ל דגרסינן ליה ומיירי דאיכא רוב עכו״ם מצויים שם והם שלו אע״ג דאיכא סימן וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל בפי״ו מהלכות גזילה:
(ה) {ה} ומה שכתב המוצא מעות בין כסא לשולחני הרי הם של שולחני וכו׳ שם במשנה לפני השולחני הרי אלו שלו בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני ופרש״י שולחני. מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאים להחליף אף הם נותנים שם מעותיהם: הרי אלו שלו. דאמרי׳ מן הבאים נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו ולכסא שהשולחן מונח עליו. ובגמרא א״ר אלעזר אפילו מונחין ע״ג שולחן ור״א הא מנא ליה אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני בין כסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן אי נמי מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות אלא ש״מ אפילו מונחין ע״ג שולחן הרי אלו שלו. ופרש״י ליתני. ע״ג שולחן של שולחני וכ״ש בין הכסא ולשולחני: א״נ. ניתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות מדנקט לפני השולחני אף על השולחן במשמע:
ומה שכתב בשם הרמב״ם דבחנות גם כן הנמצא על התיבה הוא של מוצאו בפי״ו מהלכות גזילה:
ומה שכתב ואינו נראה כך מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני טעמו מדאמרינן בגמרא ליתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות וכו׳ אלמא דלישנא דמצא בחנות לא ע״ג תיבה משמע ומשום דקשיא מאי שנא ע״ג תיבה מע״ג שולחן לכך כתב וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא״כ בחנות וכו׳ ול״נ שטעמו של הרמב״ם ז״ל דכיון דמאי דאמרינן מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן שייך נמי בחנות דמאי איריא דתני בין תיבה לחנוני של חנוני ליתני ע״ג תיבה לחנוני מדלא תני הכי משמע דעל גבי תיבה הרי הוא של מוצאו והא דקאמר אי נמי מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות ה״פ וא״נ לא היה הכרע זה הו״ל להכריע מדלא קתני מצא בשולחנות כדקתני מצא בחנות והיינו מפרשים דע״ג שולחן לא הוי בכלל שולחנות והשתא דקתני לפני שולחני הוי ע״ג שולחן בכלל ומ״מ אע״ג דקתני מצא בחנות הוי ע״ג תיבה בכלל מדקתני סיפא בין תיבה לחנוני של חנוני ולא קתני על גבי התיבה נמצא דע״ג תיבה וע״ג שולחן דינם שוה אלא דלע״ג שולחן מכריעינן מרישא ומסיפא דהרי אלו שלו ולע״ג תיבה לא מכריעינן ליה אלא מסיפא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) המוצא מעות בין כסא לשולחני כו׳ ז״ל המשנה (דף כ״ו) מצא בחנות הרי אלו שלו בין התיבה ולחנוני של חנוני לפני שולחני הרי אלו שלו בין הכסא לשולחני הרי אלו לשולחני ע״כ לשון המשנה ובגמרא אמר ר׳ אליעזר אפילו מונחין ע״ג שולחן (פי׳ הרי הוא של מוצאו) תנן לפני שולחני הרי אלו שלו הא ע״ג השולחן דשולחני אימא סיפא בין הכסא לשולחני של שולחני הא ע״ג שולחן שלו אלא מהכא ליכא למשמע מיניה ור״א הא מנ״ל אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן א״נ מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות הרי כו׳ אלא ש״מ אפילו מונחים ע״ג שולחן הרי אלו שלו ע״כ ונראה דמ״ש רבא דר״א מתניתין קשיתיה ליה מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני הרי אלו של שולחני ליתני על שולחן לא נקט זה לדקדק כפשוטו דהא כבר קאמר בגמרא דמרישא איכא למידק איפכא ומדהא ליכא למשמע מיניה [הא נמי ליכא למשמע מיניה] אלא עיקר הוכחתו הוא מדנקט ברישא לפני השולחני הרי אלו שלו ולא קתני מצא בשולחנות הוא שלו כדתני רישא מצא בחנות אלא ודאי הכי פירושה דהמשנה לפני שולחני ר״ל כל מה שמוצא מהאיש השולחני ואילך לצד חוץ ובכללם הוא גם כן המונח ע״ג השולחן הוא שלו וכדי של״ת שגם מה שנמצא בין השולחני והשולחן הוא בכלל מ״ש ברישא דלפני שולחני הוא שלו מש״ה הוצרך התנא לפרשו במשנה שהכל למוצאו חוץ ממה שנמצא בין כסא לשולחני דהוא של שולחני וזהו שדייק רבא ואמר מתניתין קשיתיה ליה לר״א למה קתני בהסיפא חוץ מה שנמצא בין כסא לשולחני הול״ל חוץ ממה שעל השולחן א״נ הו״ל למיתני ברישא מצא בשולחנות ור״ל אי הוה תני ברישא מצאו בשולחנות תו לא הוה קשה דליתני בסיפא חוץ ממה שנמצא ע״ג שולחן דלשון שולחנות משמע מה שהוא ע״ג קרקע דוקא ומהיכי תיתי שנאמר שגם מה שע״ג השולחן הוא של מוצאו אבל השתא דל״ק מצא בשולחנות דייק שפיר דהול״ל בסיפא מצא ע״ג שולחן ומדלא תני הכי מוכח דגם מה שהוא ע״ג השולחן הוא של מוצאו וסמכה המשנה אמאי דקתני לפני השולחני דפי׳ כל מה שנמצא לפני האיש השולחני דאל״כ הול״ל על השולחן כיון דלא קתני ברישא מצא בשולחנות ודוק וממ״ש מוכח ממילא דברישא דקתני מצא בחנות אין התיבה בכלל אלא הנמצא על התיבה הוא של חנוני וזה שכתב רבינו על דברי הרמב״ם ואינו נראה כן מתוך הגמרא ונדחו דברי הב״י שכתב אמש״ר ואינו נראה כן מתוך הגמרא ז״ל ול״נ דטעמו של הרמב״ם דאע״ג דקתני ברישא מצא בחנות מ״מ ע״כ כיון דסיים בה בין תיבה לחנוני של חנוני ש״מ הא ע״ג תיבה של מוצאו וכדדייק ר״א גבי שולחני והא דאמר ר׳ אלעזר א״נ מצאו בשולחנות כו׳ ה״פ וא״נ לא היה זה הכרע הו״ל להכריע מדלא תני מצא בשולחנות כו׳ אבל באמת עיקר ההכרע הוא מדתני בין הכסא לשולחני כו׳ וההכרע ההוא שייך גם ברישא ע״כ תוכן דברי ב״י בקיצור ולפי מ״ש אין ענין דרישא דתיבה להסיפא דשולחנות ובלאה״נ דבריו אינם ברורים חדא דע״כ גבי חנות ליכא למידק דהא גם שם איכא להקשות דיוקי אהדדי דמדקתני בחנות משמע דוקא בחדר הא ע״ג תיבה של חנוני ואח״כ תני בין התיבה לחנוני הוא של חנוני משמע הא ע״ג תיבה של מוצאו ואכזה אמר בגמרא אלא מהא ליכא למשמע מיניה ועוד דאי כדברי הרמב״ם למה נשנו הדברים אדין שולחני שהיא סיפא דמתניתין ולא אחנות שהיא הרישא ועוד דמדקאמר בגמרא א״נ ליתני בשולחנות כדקתני רישא בחנות ש״מ דס״ל פשיטא דלשון בחנות משמע ע״ג קרקע ולא ע״ג שולחן ועוד דבחנות ודאי לא שייך לדייק הא על התיבה של מוצאו דאפשר לומר דעל התיבה הוא מכ״ש של חנוני מטעם שכתב רבינו דחפצי הקונים ע״ג התיבה מאי עבידתייהו מה שאין כן בנמצא בקרקע בינה לחנוני דאפשר דנתגלגל להתם ודוק:
(ד) המוצא בחנות בין התיבה לחנוני כו׳ כן הוא שם במשנה כתבתי בדרישה ע״ש וז״ל רש״י שם בין התיבה שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתוכו ולא נפל שם דבר אלא מן החנוני עכ״ל ור״ל יושב לפניה לצד שנפתחת דהיינו לצד פנים והקונים עומדים מבחוץ באופן שהתיבה עומדת בינו לבין הקונים דומיא דשולחני וק״ל:
ומ״ש ור״י פי׳ אפי׳ כו׳ וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל וז״ל וה״ט לפי שהשולחני והחנוני דרין בבית מימר אמרי (פירוש מי שאבדו) מכדי הנהו דיירי בהו ואינהו אשכחו אמרי קמייהו ולא אהדרו לי ודאי דעתייהו למגזליה ולא מצינא לאוקמינהו בדינא דמישתמיט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכח וודאי נתייאש לכן הוא של מוצאו (ועיין מ״ש מזה בסימן רס״ב היכן אמרינן כן או לא כי פלוגתא דרב נחמן ורבא הוא בזה) וחצירו לא קנתה דלא סמכה דעתיה כו׳ כמ״ש סיום לשונו בדרישה וע״ש בתוס׳ ובנ״י (וב״י הביאם כאן) דכתבו דר״י דכתב אפילו שיש בו סימן דמיירי בחנות דנכנסו בו רוב כותים דמתייאש ונראה דהרא״ש לא ס״ל הכי דהא לפי ה״ט שכתבתי בשם הרא״ש אפי׳ בלא עכו״ם נמי מייאש ועוד דא״כ לא הו״ל לרבינו לכתוב פלוגתא בין רש״י ור״י ונראה דהתוס׳ ונ״י לא כ״כ אלא לפי המ״ד דלית ליה ה״ט הנ״ל:
(ה) בין כסא לשולחני גם זה במשנה וגמרא שם ופירוש שולחני המחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחנו (והוא עומד מבפנים) והבאים להחליף נותנין ג״כ מעותיהם לשם (ועומדין מבחוץ) והכסא היינו רגל שהשולחן מונח עליו דומיא דתיבה גבי חנוני נמצא שהכסא דהיינו השולחן מפסיק בין השולחני ובין בני אדם הבאים אצלו להחליף להכי הנמצא בין השולחני להשולחן ודאי מהשולחני נפלה שהרי אין דרך איש נכרי להפסיק בינו להשולחן והנמצא בשאר החדר בין מן הצדדין בין לפני השולחן לצד חוץ בין ע״ג השולחן הכל של המוצאו ועבד״ר:
והרמב״ם ז״ל כתב כו׳ בפי״ו דהלכות גזילה כ״כ ע״ש:
ואינו נראה כך מתוך הגמרא עבד״ר:
(ד) {ד} המוצא בחנות וכו׳ ואינו נראה כך מתוך הגמרא וכו׳. כבר כתב ב״י מה שכתב דלהרמב״ם ס״ל לתלמודא דדין חנוני ושולחני שוים הם ויש להקשות לפי פירושיו דא״כ אמאי קאמר להר״א אשולחני דסיפא דאפילו מונחין ע״ג השולחן ה״ה שלו ולא קאמר לה ארישא בחנוני דאפי׳ ע״ג התיבה היה שלו ולפיכך נראה דס״ל להרמב״ם דלטעמא קמא דר״א דקאמר מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני וכו׳ ודאי בחנוני נמי ע״ג התיבה ה״ה שלו דאם לא כן מאי איריא דתני בין התיבה לחנוני ניתני על גבי התיבה לחנוני אלא דלפירו׳ האי נמי ניתני מצא בשולחנות וכו׳ דהשתא לא ס״ל טעמא קמא בעל כרחך דדוקא ע״ג השולחן ה״ה שלו אבל ע״ג תיבה הוי לחנוני והשתא ניחא דלהכי קבע ר״א דבריו אשולחני כלומר דהא פשיטא לן דע״ג השולחן ה״ה שלו בין לטעמא קמא בין לטעמא בתרא משא״כ בחנוני דאיכא ספיקא דלא הוי ע״ג התיבה שלו אלא לטעמא קמא אבל לטעמא בתרא הוי על גבי התיבה לחנוני וכיון דלפי זה בעל גבי התיבה ספוקי מספקא ליה לר״א פסק הרמב״ם דעל גבי התיבה נמי הוי של מוצאו דאין לנו להוציא מידו מספק דזה כלל גדול בדין המע״ה אבל מדברי הרא״ש דלא כתב טעמא קמא בפסקיו אלא טעמא בתרא מבואר דס״ל דבחנוני אפילו מה שעל גבי התיבה הוי נמי לחנוני דלא כהרמב״ם ואחריו נמשך רבינו:
(כג) ת) ל׳ הרמב״ם שם ד״ד במשנה שם דף כ״ו ע״ב
(כד) א) כתב הכ״מ שנ״ל שטעמו של רבינו כיון דאמרי׳ בגמ׳ מאי אריא דתני בין כסא לשולחני וכו׳ שייך נמי בחנות במאי אריא דתני בין תיבה לחנוני של חנוני ניתני ע״ג תיבה לחנוני משמע דע״ג התיב׳ הרי הוא של מוצאו וכו׳
(כה) ב) טור בשם ר״י וכן כתב ה״ה שם מפני שהרב׳ עכו״ם מצוים שם וכן פירשו התו׳ (שם) והראב״ד ז״ל
(כו) ג) שם פט״ז מה׳ אבידה ד״ה
(כז) ד) שם במשנה
(כח) ופי׳ ורש״י הכסא הוא שהשולחן מונח עליו והוא נותן מטבעותיו בשולחן שלפניו דהבאין להחליף אף הם נותנים עליו מעותיהם
(כט) ה) מימרא דר׳ אלעזר שם
(ל) ו) כתב ה״ה כלומר בדבר שאין לו סי׳ אפי׳ ברוב ישראל הרי אלו שלו
(טז) בין התיבה לחנוני כו׳ – פי׳ דרך החנוני להיות יושב מבפנים לחנות ותיבה שבה דברים שמוכר לפניו ופתחו במקום שעומד שם ונוטל משם למכור והקונים עומדים בחנות מצד התיבה ולחוץ וחנוני מניח שם המעות שמקבל מהקונים לתוך התיבה ומ״ה הנמצא בינו ובין צד פתיחת התיבה ודאי מיד החנוני נפל והוא שלו דלא נתייאש ממנו:
(יז) ואפילו יש בהן סי׳ – כן הוא דעת ר״י והרא״ש ז״ל הרא״ש מפני שישראל האובד המעות מייאש ואומר אמרי קמיה חנוני שאבדתיהו ולא מהדרי לי ודאי דעתיה למגזלה ולא מצינא למוקמיניה בדינא דמשתמט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי חד מינייהו אשכחי׳ כו׳ אבל דעת רש״י הוא דדוקא בדבר דלית בהו סימן הוא של מוצאו וכמ״ש הטור בשמו וכן הוא דעת הרמב״ם וכמו שסיים המחבר שהעתיק ל׳ בסוף סעיף זה וכתב דברוב ישראל חייב להכריז מפני שיש בהן סימן ודין שולחני וחנוני בזה שוים הם ומור״ם שכתב אדברי המחבר בריש סעיף זה ז״ל אפילו יש בהן סי׳ נתן מכשול לפני הקוראי׳ דבסוף אמ״ש שם דביש בהן סי׳ חייב להכריז הל״ל די״א דאין חייב להכריז דאז היינו לומדים מדבריו תרתי חדא דלאו דברי הכל הוא אלא די״ל כן והשני שדין חנוני והשולחני שוין הן בזה אליבא דשני הדעות וצ״ע:
(יח) וי״א דעל התיבה של החנוני – אבל בנמצא על הכסא כ״ע מודו דהיא של המוצא וכן הוא בגמ׳ וכתב הטור החילוק שביניהם ז״ל דרך הבאים להחליף ליתן מעותיהן על השלחן (מ״ה הוא של המוצא) משא״כ בחנות שאין דרך הבאי׳ לקנות ליתן חפציהן על התיבה וצ״ע:
(יט) בין כסא לשולחני – כסא הוא רגל שהשלחן מונח עליו ועליו הוא מחליף והוא מפסיק בין השולחני. המחליף העומד לפנים בחנות ובין הבאים להחליף העומדי׳ בחוץ לחנות וכעין תיב׳ החנוני הנ״ל המפסיק בין חנוני המוכר ובין הבאי׳ לקנות ממנו ומה״ט הנמצא בינו דשולחני ובין הכסא הוא דשולחני דבודאי מידו נפל ובא לשם אבל מה שעל השלחן וחוצה לו של המוצאו מטעמי׳ שכתבתי וק״ל:
(כ) על הכסא לפני השולחני – פי׳ אפילו מצאן על הכסא העומד לפני השולחני וכ״ש כשמצאו מהכסא וחוצה לה לצד פתח החנות וכן הוא בגמרא וטור ע״ש:
(כא) שאל״כ חייב להכריז כו׳ – כבר כתבתי דר״י ורא״ש חולקין בזה ומטעם שכתבתי לעיל בסמוך אדברי מור״ם שכתב בהנמצא בחנות דאפילו ביש בו סימן מיירי ע״ש דאותו טעם שייך ג״כ בזה ובע״ש ערבב הדברי׳ ומשמעות דבריו הוא דבחנוני אפילו ברוב ישראל ויש בו סי׳ הוא של מוצאו וא״צ להכריז וז״א וכמ״ש ודו״ק:
(ד) (ס״ה וי״א דעל התיבה כו׳) מחלוקתם במ״ש בגמ׳ במתני׳ מצא מעות בחנות הרי אלו שלו בין תיבה כו׳ מצא מעות לפני השולחני הרי אנו שלו בין הכסא לשולחני א״ר אליעזר אפי׳ ע״ג השולחן הרי אלו שלו ומסקינן דהוכחתן דאלת״ה אלא של שולחני מאי אריא בין הכסא לשולחני של שולחני אפי׳ ע״ג השולחן נמי ותו ה״ל למיתני מצא בשולחנות כמו ברישא דתנא מצא בחנות וס״ל להי״א שהוא רבינו דמדהזכיר ר״א בשולחני דוקא שמה שנמצא על השולחן של מוצאו מכלל על התיבה של חנוני דאל״כ ה״ל לר״א לומר כן ברישא בחנוני ותו דהא הוכחתו מדלא תני מצא בשולחנות כמו ברישא וא״כ ברישא דתני באמת בחנות אין שם הוכחה ושפיר אמרינן דהנמצא על התיבה של חנוני והטעם יש לחילוק זה דע״ג התיב׳ אין דרך אחרים להניח שם חפציהם משא״כ על גבי השולחן דרך הבאים שם להחליף להניח שם מעותיהם. והרמב״ם ס״ל דמן הדין שוים חנוני ושולחני אין לחלק ביניהם והאי דנקט ר״א דינו בשולחני היינו שמשם אנו למדים דין זה והוכיח זה ממשנתינו דברישא בחנוני תנא סתם מצא בחנות ובסיפא בשולחני תנא לפני השולחני אלא ודאי גילה לנו בזה דע״ג השולחן היא של המוצאו וממילא ה״ה ברישא דע״ג התיבה ותנא סיפא לגלויי רישא וא״ל אמאי לא קאמר גם ברישא מצא לפני החנות כמו בסיפא דא״כ לא היינו מרגישין בשום קושיא מ״ה תני תנא לשון משונה זה מזה הוא כדי שנלמוד בשולחני וממילא נלמד גם בחנוי דחד טעמא כנלע״ד:
(יז) ואם מצאם על התיבה כו׳ – בב״ח יישב דברי הרמב״ם בדוחק וע״כ פסק דלא כותיה ולפע״ד נראה עיקר כדברי הרמב״ם (וכן נראה דעת הסמ״ג גם בספר ת״ח נראה דס״ל עיקר כהרמב״ם ע״ש) דכן הוא להדיא בירושלמי א״ר אליעזר כיני מתני׳ ע״ג תיבה שלו הרי להדיא דר״א גופ׳ דבש״ס דילן אמר למילתיה נמי אתיבה והא דקאמר בש״ס אפי׳ מונחת על השלחן היינו משום דדייק מילתא מסיפא וס״ל דתני סיפא לגלוי רישא דחד טעמא אית להו ולהכי גם בירוש׳ נקט ר׳ אליעזר כסא ברישא והדר תיבה ובזה נתיישבו דברי הרמב״ם ע״פ הש״ס כן נ״ל ודוק ע׳ בספר א״א דף ק׳ ודו״ק.
(יח) הרי הם של מוצאם – וחצרו לא קנה משום דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאים ואפילו איתא בחנות לא מהני עומד בצד חצרו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתי׳ שם ורבים מצוים שם לא קניא ליה חצרו כ״כ הרא״ש ור״י וכ״כ נ״י בשם הרשב״א והר״ן וכ״כ ראב״ן סוף דף צ״ג וכ׳ ונ״ל דבתים שלנו שהרבים דורסי׳ בהן ומוצאו שם הרי הוא שלו דדומה לחנות הוא ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצוים שם ולא קניא ליה חנותו עכ״ל וע״ל סי׳ רס״ח ס״ג בהג״ה.
(יט) ואפי׳ יש בהן סי׳ כו׳ – עיין בסמ״ע ס״ק י״ז עד וצ״ע ולפע״ד לק״מ דמור״ם לא ס״ל כהרא״ש אלא כהרמב״ם (וכן דעת הסמ״ג) דדוקא ברוב עכו״ם הרי הוא שלו ולכך הגיה מתחלה ואפי׳ יש בו סי׳ להורות דחנות נמי ביש בו סי׳ מיירי וברוב עכו״ם כמו שולחני דסיפא וכן נ״ל עיקר לדינא ודכן מוכח להדיא דעת רש״י (וכן נראה להדיא דעת הברטנורה) ותוס׳ סוף דף כ״ז (ומ״ש הטור שר״י חולק על רש״י לא ידעתי מנ״ל הא דאדרבא מדברי התו׳ שהם סתם ר״י משמע שאין חולק אלא בגירסא אבל לדינא מודה לרש״י שהרי כתבו דשפיר גרסי׳ צרורים מיירי ברוב עכו״ם) וכן דעת נ״י וסבר׳ הרא״ש יש לדחות דכיון דאיכא אינשי דעיילי ונפקי התם לא מייאש ברובה ישראל משום דאמר הא דלא מהדר חנוני משום דאפשר דאינש אחרינא אשכח ויחזיר לי בסי׳ וק״ל. שוב ראיתי שהרב המגיד פ״ט מה׳ גזלה כתב בשם התוספות והראב״ד כהרמב״ם וסברת הרא״ש הביא בשם הרשב״א וכתב עליו ודוחק הוא ע״ש.
(טו) מוצאם – וחצירו לא קנה משום דלא סמכא דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאים ואפילו איתא בחנות לא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויים שם לא קני׳ ליה חצירו כ״כ הרא״ש ור״י וכ״כ נ״י בשם רשב״א והר״ן וכ״כ ראב״ן דף צ״ג וכתב ונ״ל שבתים שלנו דרבים דורסין בהן המוצא שם הרי אלו שלו דדומה לחנות הוא ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצויים שם ולא קניא ליה חנותו עכ״ל וע״ל סי׳ רס״ח שם. שם:
(טז) ואפילו – עיין בסמ״ע שהניח דברי הרמ״א בזה בצ״ע והש״ך כתב דלק״מ ויישב דבריו על נכון ע״ש:
(טו) (ליקוט) ואם מצאם כו׳ – שמפ׳ קו׳ הגמ׳ א״נ מצא בשולחנות דקאי אסיפא על בין הכסא לשולחני כמו שהתחיל בקושיא הראשונה מאי אריא כו׳ ול״ק רישא דקתני לפני שולחני דלפני מ׳ גם על השולחן כמ״ש נ״י ע״ש וכ״מ במתני׳ דקתני בין התיבה כו׳ דמ׳ דוקא כה״ג כמש״ש (ע״כ):
(טז) ואפי׳ כו׳ – כדעת הרא״ש שם ואפי׳ ברוב ישראל וכהא דר״נ שם בנפל משלשה כו׳:
(ליקוט) ואפי׳ יש כו׳ – כמ״ש בש״ע למטה אפי׳ היו צרורים כו׳ וכגי׳ הספרים בגמ׳ אר״א אפי׳ צרורים ומונחים כו׳ וצרורים הוי סימן כמש״ש במתני׳ אם היו צרורין כו׳ ושם כ״ד א׳ לעולם כו׳ ועתוס׳ כ״ו ב׳ ד״ה אפי׳ צרורין כו׳ וז״ש והוא שיהיו כו׳ אבל הרא״ש כ׳ אפי׳ רוב ישראל משום דמייאש ע״ש ורש״י ל״ג צרורין (ע״כ):
(יז) וי״א כו׳ – מדל״ק ר״א מילתיה על חנות ועוד מדקאמר שם א״נ כו׳ כדקתני רישא כו׳. אבל הרמב״ם גי׳ אחרת לו שי״ל למה לא הזכיר בחנות הרי שלו רישא דמתני׳ ועוד לשונו אינו מדוקדק לכאורה דקא׳ בחנות השולחני אנא דל״ג ברישא הרי אלו שלו וגו׳ מצא בחנות בין כו׳ ובחנות קאי על כל המתני׳ ופורט והולך וכאן נשאר דיוק הגמ׳ מדקאמר בין התיבה כו׳ הא ע״ג התיבה שלו וז״ש ואם כו׳ ואצ״ל כו׳ ולא הוצרך לומר ר״א שם שהוא מפורש במתני׳:
(יח) אפי׳ כו׳ – וכ״כ תוס׳ שם ד״ה אפי׳ כו׳:
(יט) מפני שהם כו׳ – כמ״ש במתני׳ שם אם היו כו׳ ושם כ״ד א׳ אלא כו׳:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהכל
 
טור
{ו} המוצא קציעות בדרך הרי הן שלו אפילו אם מצאן אצל שדה שיש בו קציעות שהדבר מראה שהן ממנו:
{ז} וכן המוצא תאנים אפילו תחת התאנה הנוטה על אם הדרך ובודאי שממנו נפלו אפילו הכי מותרים שהבעלים מתייאשים מהן לפי שמיד בנפילתם נמאסין אבל כהאי גוונא בזיתים ובחרובים אסורים וכן תמרים שהרוח משיר אותם מותרים שהבעלים מתייאשין מהן ואם יש הוכחה שלא נתייאשו כגון שהקיפו מקום האילן גדר או שתקנו המקום שנפלו שם [עד שילקטו אותן] הרי אלו אסורות שהרי גילו דעתן שלא נתייאשו מהן:
שולחן ערוך
(ו) הַמּוֹצֵא קְצִיעוֹת בַּדֶּרֶךְ, אֲפִלּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה לַדֶּרֶךְ וְנִמְצְאוּ תְּאֵנִים תַּחְתֶּיהָ, מֻתָּרִים, שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁים מֵהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהַתְּאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, עִם נְפִילָתָהּ נִמְאֶסֶת. אֲבָל זֵיתִים וַחֲרוּבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲסוּרִים. וּתְמָרִים שֶׁמַּשִּׁירָם הָרוּחַ, מֻתָּרִים, שֶׁחֶזְקָתָן, שֶׁהַבְּעָלִים מְחָלוּם לְכָל אָדָם, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת אוֹכְלִים אוֹתָם מֵחֲמַת מְתִיקוּתָם. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁאֵינָם בְּנֵי מְחִילָה, אֲסוּרִים. וְכֵן אִם הִקְפִּיד בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִקִּיף מְקוֹם הָאִילָנוֹת, אוֹ תִּקֵּן מָקוֹם שֶׁיִּפְּלוּ בּוֹ הַנּוֹבְלוֹת עַד שֶׁיְּלַקְּטֵם, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁלֹּא מָחַל.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםעודהכל
(ו) {ו} {ז} המוצא קציעות בדרך הרי הן שלו אפילו אם מצאן אצל שדה שיש בו קציעות שהדבר מראה שהן ממנו וכן המוצא תאנים אפי׳ תחת התאנה הנוטה על אם הדרך וכו׳ משנה פ״ג דמעשרות ומייתי לה בר״פ אלו מציאות גבי פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת:
ומה שכתב שהבעלים מתייאשים מהם לפי שמיד בנפילתן נמאסים שם בפרק אלו מציאות אמרינן דטעמא משום דתאנה עם נפילתה נמאסת ופי׳ רש״י הילכך כיון דידיע דנתרה מעיקרא מייאש משום מאיסותא דמכי נפלה לא חשיבא עליה ומפקיר לה:
ומה שכתב אבל כה״ג בזיתים ובחרובים אסורים שם במשנה הנזכרת:
ומה שכתב וכן תמרים שהרוח משיר אותם מותרים וכו׳ ואם יש הוכחה שלא נתייאשו וכו׳ הרי אלו אסורות בר״פ אלו מציאות (בבא מציעא כב:) א״ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבא דאמר יאוש שלא מדעת הוי יאוש הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו א״ל כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו מעיקרא יאושי מייאש מינייהו כרכתא מאי א״ל אסורי. ופרש״י הני תמרי דזיקא. שהרוח משיר היכי אכלינן לה והא לא מייאש: מעיקרא. מקודם נפילתן יאושי מייאש דיודע הוא שהרוח משיר מהן והשקצים מזומנים לאכלם: כרכתא מאי. דקלים הכרוכים ומוקפים בגדר של אבנים סביב שאין שקצים ורמשים נכנסים שם עכ״ל:
ומה שכתב רבינו או שתקנו המקום שנפלו שם כן כתב הרמב״ם בפט״ו מהלכות גזילה וז״ל וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן מקום שיפלו בו הנובלות עד שילקטם הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחל וכתב ה״ה הטעם בהיתר התמרים יותר מזיתים וחרובים מפני שהבעלים מוחלים להם מפני שבהמות וחיות אוכלים אותם מחמת מתיקותן ואין אוכלין שאר פירות כגון זיתים וחרובים:
ודע דאמאי דאמרינן דתמרי דזיקא שרו משום דכיון דאיכא שקצים ורמשים וכו׳ מעיקרא יאושי מייאש מינייהו פריך בגמרא יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי א״ל באגא בארעא דיתמי לא מחזיקינן מוחזק ועומד מאי א״ל אסירן. ופי׳ רש״י יתמי. קטנים שאין הפקירן הפקר:
באגא בארעא דיתמי לא מחזיקינן. אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת קרקע של יתומים ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים אלא הולכים אחר הרוב: מוחזק ועומד מאי. קרקע עצמה של יתומים מאי עכ״ל.
וכ״פ הרמב״ם בפט״ו מה׳ גזילה וז״ל תמרים שמשירן הרוח מותרות שהבעלים מחלום לכל אדם וזו היא חזקתן ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה אסורים עכ״ל ולא ידעתי למה השמיט רבי׳ זה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) המוצא קציעות בדרך כו׳ ז״ל הגמרא שם (סוף דף כ״א) ת״ש (ר״ל בא להקשות לרבא דאמר יאוש שלא מדעת הוי יאוש) המוצא קציעות בדרך ואפילו בצד שדה קציעות וכן תאינה הנוטה לאם הדרך ומצא תאנים תחתיה מותרים משום גזל כו׳ בזיתים ובחרובים אסור בשלמא רישא לאביי ל״ק קציעות אגב דחשיבי ממשמש בהו (פי׳ בעל הקציעות כשנוטל מהן להביאן לביתו ונפלו ממנו הרגיש בנפילתן מיד) תאינה נמי מידע ידעי דנתרי מהאילן (משא״כ זיתים וחרובים דלא עבידי דנתרי) אלא סיפא לרבא קשיא דקתני זיתים וחרובים אסור אמר ר׳ אבהו שאני זיתים דידעי דמהאי אילן נפלו ותאינה דמותרת משום דעם נפילתה נמאסת (ואינה חשובה עליו ומפקר לה) והנה רבינו כתב שתאינה מותרת מפני שנמאסת אף שקיי״ל כאביי ולאביי ל״צ להאי שינויא וכנ״ל נראה דה״ט משום דלסברת המקשן בבשלמא לאביי היה צריכין לדחוק ולומר דהבעלים מייאשין מפני שרגילין לנתר מהאילן וסוברים הבעלים שעוברי דרכים יעשו שלא כדין ויטלם וזיתים אסורים דאינן רגילין לנתר והוי יאוש שלא מדעת וכמ״ש התוס׳ גם וזהו דוחק דאטו אינשי ברשיעי דנינן להו ומש״ה ס״ל לרבינו דלפי מאי דמשני הגמרא אליבא דרבא דשאני תאנה דנמאסת עם נפילתה גם לאביי נאמר כן ומ״מ צ״ל דעבידי תאנים ליפול מהאילן דאל״כ הויא יאוש שלא מדעת דהרי לא ידע דיפלו מהאילן וס״ל לרבינו נמי דמאי דשני רבא ותאינה דעם נפילתה נמאסת דגם קציעות מהאי טעמא מותרים ומש״ה לא כתב רבינו טעם בפני עצמו אהיתר קציעות אלא סיים וכתב לפי שמיד בנפילתם נמאסים וקאי גם אקציעות וממילא זיתים וחרובים דאינם נמאסים אסורים ואף אם עבידי דנתרי וא״צ למ״ש הגמרא בבשלמא לאביי הנ״ל ומש״ה סתם רבינו בטעם אסורות דנלמד ממילא מהיתרא דתאנים וק״ל ולפ״ז ק״ק למה כתב רבינו ז״ל וכן תמרים שהרוח משיר אותם מותרים ור״ל שרגילין ליפול מהאילן הא כולן נמי איירי בהכי דרגילין ליפול וי״ל דתפס לשון הגמרא (דף כ״ב ע״ב) דקאמר הני תמרי דזיקי כו׳ כמ״ש בסמוך ודוק ועיין בהגד״מ מ״ש עוד בזה ושיש לתמוה על הרי״ף והרא״ש שהשמיטו כל הני דינין דנפילת קציעות וענבים כו׳:
(ו) המוצא קציעות שם (סוף דף כ״א) ובדרישה כתבתי לשון הגמרא ופרש״י קציעות תאנים שקוצצין אותן באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחין בשדה ליבש:
הרי הן שלו כו׳ עד שהדבר מראה שהן ממנו פי׳ אע״פ שכן הוא האמת שהן ממנו והכל יודעים זה אפ״ה הן של מוצאן ומטעם שכתב רבינו בסמוך גבי תאנים שהבעלים מתייאשין מהן דנמאסין בנפילתן מיהו זהו קצת דוחק דהרי עשויין לכך להיות מונחין בשדה ליבש וכל השדה שבצידם הוא מלא קציעות דהיינו שנוטלין א׳ א׳ ומחתך אותם באזמל ומניחין אותם בשדה ליבש כדפי׳ רש״י הנ״ל אלא שאולי נתגלגלו מהאחרים ולשון הרמב״ם והש״ע ג״כ כתבו שהתאנה עם נפילתה נמאסת ולא כ״כ אקציעות עכ״נ דבקציעות הטעם הוא הנ״ל בגמרא ומש״ר המוצא קציעות בדרך ל״ד בדרך קאמר דה״ה אם אין רגילין שם עוברים ושבים מותרין מה״ט כמו בתאנים הנמצאין תחת התאנה ועבד״ר:
(ז) וכן המוצא תאנים שם ובפ״ג דמעשרות:
שהבעלים מתייאשין פי׳ קודם נפילתם מתייאשין מינייהו כיון דעבידי דנתרי ונמאסין מיד ונמצא דהוה יאוש מדעת הבעלים קודם שבא ליד המוצא ובקציעות ותאנים אפילו הקיפו גדר (דבסמוך) הוי יאוש אבל אם תיקן דבר שיפלו עליו ולא ימאסו לכאורה נראה דאסורין ולפ״ז מש״ר אחר זה ז״ל ואם יש הוכחה כו׳ עד או שתקנו המקום כו׳ גם אהני קאי ומיהו אפשר דלעולם נמאסין בנפילתן אף שיציע דבר תחתם:
אבל כה״ג בזיתים כו׳ פירוש כשנוטים על אם הדרך אסורים והטעם שאינם נמאסין בנפילתן ואף אם היו עבידי דנתרי ליכא יאוש כלל:
וכן תמרים שהרוח משיר כו׳ פי׳ ועבידי דנתרי להכי הבעלים מתייאשין ואע״פ שאינן נמאסין מכח הנפילה מ״מ דרך בהמות וחיות לאכלן מפני מתיקותן ומש״ה כי איכא גדר שאין שקצים ורמשים נכנסין לשם אסורות משא״כ בשאר פירות שאין דרך לאכלן לא שייך לפלוג בהם בין גדורים לאינן גדורים וק״ל עבד״ר:
או שתקנו המקום שנפלו כצ״ל ופירוש ששטחו שם דבר מה שיפלו הפירות עליהם ולא יטנפו:
(ו) {ו} המוצא קציעות וכו׳. פירוש בקציעות שהדבר מראה שהן ממנו אינו ספק אלא מחזיקינן להו בודאי שממנו הן ואפ״ה ה״ה של מוצאן וקאמר בגמרא דטעמא לאביי דאגב דחשיבי ממשמש בהו א״כ מעיקרא ידע ואייאש תאנה נמי כיון דמיד בנפילתה נמאסת מעיקרא ידע ואייאש ומפקיר לה משא״כ זיתים וחרובים דליכא למימר ידע ואייאש והו״ל יאוש שלא מדעת ואסורים ואיכא למידק ניזיל בתר רוב עוברי דרכים דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו קורבא דמוכח כמו שפי׳ התוס׳ ע״ש בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ״ג) וכמ״ש סעיף ט׳ וי״ל דהכא ודאי היא דממנו נפל כיון שהאילן נוטה על אם הדרך ואין כאן ספק וכדפרישית:
(לא) ז) שם פמ״ו כ׳ ט״ו משנה ד׳ פ״ג דמעשרות והובא בב״מ שם ד׳ כ״א ע״ב
(לב) פי׳ תאנים שקוצצים אותם באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה לייבש רש״י
(לג) ח) כדמפרש רב פפא שם
(לד) ט) שם במשנה
(לה) י) שם בב״מ כדאמר ליה רב אשי לרב אחא ברי׳ דרבא
(לו) כ) משא״כ שאר פירות ושכ״כ שאר מפרשים ה״ה
(לז) ל) שם בגמ׳
(לח) מ) שם בגמ׳ דף כ״ב ע״ב כרכתא מאי וכו׳
(כב) קציעות – הן תאני׳ שנתייבשו בשדה שחותכין אותן מהאילן ומניחן בשדה לייבשן כדי להיותן עומדין ומקיימין זמן ערוך:
(כג) שהבעלי׳ מתייאשי׳ מהם – בגמרא אמרו דדרך תאני׳ ותמרי׳ ליפול מהאילן ומ״ה נתייאשו מהנופלי׳ מהאילן אפילו קודם נפילתן ממנו דאל״כ הוי יאוש שלא מדעתו ובאיסור׳ בא ליד המוצא וגם הקציעות בשע׳ שבא הבע״ה ליטול מהן לישא לביתו משום חשיבתן מרגיש מיד בנפילתן ומתייאש מהן קודם שבא ליד המוצא ועי׳ פ״ר:
(כד) עם נפילתה נמאסת – לכאורה היה נראה דזה הטעם הוא ג״כ בקציעות דאל״כ ה״ל להרמב״ם והטור והמחבר לכתוב טעם בהן למה הן של מוצאו ועפ״ר דשם כתבתי דז״א אלא הן של מוצאן מטעם שכתבתי לפני זה:
(כה) והקיף מקום האילנות – פירוש שלא יכנסו בהמות וחיות שם:
(כו) או תיקן מקום שיפלו כו׳ – נראה דזה קאי גם אתאני׳ הנ״ל דאם תקנו מקום שיפלו שם לא נתייאש אם לא שתאמר שבנפילתן ממקום גבוה אפילו על דבר נקי ורך הם נמאסי׳ והוא דוחק:
(ה) (ס״ו עם נפילתה נמאסת) לכאורה קשה הא לא אמרינן בגמרא סברא זו אלא לרבא דס״ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש יקשה עליו מברייתא דזתים וחרובים אסור ומשני דזיתים חזותה מוכיח עלי׳ ולא מייאש דניכר שנפל מאילן ופריך ריש׳ נמי אמאי מותר בקציעות ותאנה ומשני שאני תאנה הואיל ועם נפילת׳ נמאסת מפקרי להו הבעלים מעיקרא אבל לאביי דס״ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולפ״ז לדידן דק י״ל כאביי מנלן לסברא זו דעם נפילתה נמאסת וי״ל דכיון דגילה לנו התרצן סברא זו דחזותא מוכיח גבי זיתים וחרובים קשיא ג״כ אאביי אמאי מותר בקציעות ותאנים דנהי דיודע הבעל דנתרי מכח חשיבות׳ מ״מ לא מייאש מחמת שהמוצא לא יקחם מחמת החזותא וצ״ל הטעם גם לאביי משום דנמאסת בנפילתה ונ״ל מדנקט תלמוד׳ שהנפילה סיבה לענין שתמאוס ש״מ בקציעות מונח על השדה לא שייך לומר כן וא״כ צ״ל דבקציעות לא שייך כלל מחמת החזות׳ דכיון דמתייבשין תמיד על (אין השדה) [השדה אין] שם דראה כלל ומעיקרא אייאש ואצ״ל נמאסת בזה וכן משמע לשון רבינו:
(יז) מתיאשים – בש״ס אמרו דדרך תאנים ותמרים ליפול מהאילן ומש״ה נתייאשו הבעלים מהן אפילו קודם נפילתן דאל״כ הוי יאוש שלא מדעת ובאיסורא בא ליד המוצאן גם הקציעות בשעה שבא בעה״ב ליטול מהן לישא לביתו משום חשיבותן מרגיש מיד בנפילתן ומתייאש מהן קודם שבאו ליד המוצאן. סמ״ע:
(כ) מפני שהתאנה כו׳ – כיון דא״ר אבהו הואיל כו׳ אף לאביי צ״ל תאנה שאני כו׳ דודאי ל״פ בהא אם חזותו מוכיח כו׳:
(כא) מפני שהבהמות כו׳ – נכלל במלת ורמסים:
(כב) מחמת כו׳ – קז״ש תמרי דוקא:
(ב) [סמ״ע אות כה] שלא יכנסו הבהמות. נ״ב וזהו פירש״י דכרכת׳ היינו דמכח זה אין השרצים הולכים לשם אבל מלשון הרמב״ם והטור והמחבר משמע דהטעם דדוקא מסתמא הוי יאוש. אבל ע״י שהיקף מחיצות. הרי חזי׳ דמקפיד. ואינו מייאש. ונ״מ לדינא דהיקף גדר ומת דלטעמא דהרא״ש מה שנופל גם אחר מיתה אסור דהא ליכא שרצים אבל לטעם המחבר י״ל דגלוי דעת מועיל רק לאותו אדם עצמו. אבל לא ליורשים אחריו דדנין אותם כסתם ב״א דמייאש:
(יא) של יתומים לפ״ז ה״ה באבידה בדבר שאין בו סי׳ כשנתוודע לו בעדים שהוא של יתומים חייב להחזיר דאין יאוש מועיל בקטנים דהוי ייאוש שלא מדעת:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםהכל
 
טור
{ח} המוצא במקום הגורן שדשו התבואות קב חיטין מפוזר בארבע אמות על ארבע אמות או יותר הרי הם שלו מפני שטורח על הבעלים באספם ומתייאשים מהן אבל אם הקב מפוזר בפחות מארבע אמות או יותר על קב בארבע אמות לא יגע בהן עד שיבואו בעליהם ויטלום וחצי קב חטים מפוזר בב׳ אמות או קביים בח׳ אמות או קב שומשמין או קב תמרים או רמונים בד׳ אמות מיבעיא אי שרי ליטלן או לא ולא איפשיטא ואסירי:
שולחן ערוך
(ז) מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרוֹת בִּמְקוֹם הַגְּרָנוֹת, אִם הָיוּ כְּמוֹ קַב בְּתוֹךְ ד׳ אַמּוֹת אוֹ בְּיוֹתֵר עַל ד׳ אַמּוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים מְטַפְּלִים בַּאֲסִיפָתָן. הָיוּ מְפֻזָּרִים בְּפָחוֹת מִד׳ אַמּוֹת, לֹא יִגַּע בָּהֶם, שֶׁמָּא הַבְּעָלִים הִנִּיחוּ שָׁם. {וְכֵן יוֹתֵר מִקַּב בְּד׳ אַמּוֹת (טוּר).} הָיוּ כְּמוֹ חֲצִי קַב בְּב׳ אַמּוֹת, אוֹ קַבַּיִם בְּח׳ אַמּוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה הַקַּב מִשְּׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מִינִים כְּגוֹן תְּמָרִים וְשׁוּמְשְׁמִין, כָּל אֵלּוּ סָפֵק, לְפִיכָךְ לֹא יִטֹּל, וְאִם נָטַל אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בִּתְמָרִים לְחוּד דְּלָא נָפִישׁ טָרְחַיְהוּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (טוּר), אוֹ בְּשׁוּמְשְׁמִין לְחוּד דְּחָשִׁיבֵי, הָוֵי סָפֵק (רַשִׁ״י).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אעודהכל
(ח) {ח} המוצא במקום הגורן שדשו התבואה קב חטים מפוזר בארבע אמות על ד׳ אמות או יותר וכו׳ בר״פ אלו מציאות (בבא מציעא כא.) תנן מצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו ובגמרא וכמה אמר רבי יצחק קב בד׳ אמות ה״ד אי דרך נפילה אפי׳ טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשת׳ דבי דרי עסקינן קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו לא טרח אינש ולא הדר אתי ושקל להו אפקורי מפקר להו בציר מהכי טרח והדר אתי ושקיל ולא מפקר להו. ופירש רש״י אי דרך נפילה. אם מצאם דרך נפילה שיש לדעת שלא הונחו שם מדעת אלא נפלו: אפי׳ טובא. מקב נמי דכיון דאין בהם סימן אייאושי מייאשי: ואי דרך הינוח וכו׳. עתיד לחזור וליטלן: במכנשתא דבי דרי. בשעת אסיפת גרנות וכאן דשן בעליהן ונשא את העיקר ונותרו אלו: נפיש טרחייהו. לקבצן: בציר מהכי. אם הוו פזורין בפחות מכן:
ומה שכתב וחצי קב חטים מפוזר בב׳ אמות וכו׳ שם בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו חצי קב בשתי אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו או דילמא משום דלא חשיבי וחצי קב בשתי אמות כיון דלא חשיבי מפקר להו קביים בח׳ אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפישי טרחייהו וכ״ש קביים בח׳ אמות או דילמא משום דלא חשיבי וקביים בח׳ אמות כיון דחשיבי לא מפקר להו קב שומשמין בארבע אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי ושומשמין כיון דחשיבי לא מפקר להו או דילמא משום דנפיש טרחייהו וכ״ש שומשמין כיון דנפיש טרחייהו טפי מפקר להו קב תמרי בד׳ אמות קב רמוני בד׳ אמות מהו קב בד׳ אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי והני כיון דלא חשיבי מפקר להו או דילמא משום דנפיש טרחייהו והני כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו תיקו. ופי׳ רש״י משום דלא חשיבי עליה קב פירות לטרוח עליהם טורח קיבוץ של ד׳ אמות: שומשמין. דקין מאד ויש טורח בקיבוצן יותר מחטים אבל דמיהם יקרים: תמרים ורמונים. גסים הם ואין טורח בקיבוצן. והרמב״ם נראה שהיה מפרש בע״א שכתב בפט״ו מהלכות גזילה היו כמו חצי קב בשתי אמות או קביים בח׳ אמות או שהיה הקב מב׳ וג׳ מינים כגון תמרים שומשמין כל אלו ספק וכתב הרא״ש וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז אבל הרמב״ם ז״ל כתב בפרק הנזכר כל אלו ספק לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) המוצא במקום הגורן כו׳ קב חטין מפוזר בד׳ אמות על ד״א כו׳ מש״ר מפוזר בד׳ על ד׳ ליתא בגמרא גם לא ברי״ף ורמב״ם אבל רבינו למדו מהתוס׳ שכתבו ז״ל חצי קב בב׳ אמות מהו תימה הלא בקב בד׳ אמות הוה נמי חצי קב בב׳ אמות ומאי קמיבעיא ליה דאם נאמר דטרח אינש על חצי קב בב׳ אמות לא הוה אמרינן דקב בד׳ הוה יאוש כולו (ופשוט דהאי קושיא של תוס׳ אינו אלא על חצי קב בב׳ אמות אבל מה שמיבעיא להגמרא בב׳ קבין בשמנה אמות לק״מ דשם שפיר קמיבעיא דילמא דוקא על קב אינו מקפיד בטירחא ד׳ אמות אבל קביים שהם חשובים ודאי קפיד ויהדר אחריהן וכיון דיהדר על מקצתן יהדר על כולן) ויש לומר כיון דליכא אלא חצי קב ילקוט כיון שאין לו טורח לגמור אבל קב בד׳ אמות יש לו טורח ללקוט הכל ואין מלקט כלל א״נ קב בד׳ אמות מרובעים הוי חצי קב בב׳ אמות רוחב וד׳ אמות אורך והכא בעי חצי קב בשתי אמות על שתי אמות עכ״ל וס״ל לרבינו דבהאי א״נ לא באו התוס׳ לחדש אלא שהאי חצי קב דקמיבעי׳ ליה ר״ל ב׳ על ב׳ משא״כ לשינויא קמא אבל מה שכתבו קב בד׳ אמות מרובעים הוא פשיטא גם לשינויא קמא גם מה שמסיק הגמרא וקאמר חצי קב בב׳ ר״ל בחצי שיעור הנ״ל דהיינו ב׳ על ד׳ ומש״ה כתב רבינו ברישא ד׳ על ד׳ ואח״כ באיבעיא סתם וכתב וחצי קב בב׳ אמות ולא כתב ב׳ על ב׳ משום דס״ל כשינויא קמא דתוספות ולפי אותה שינויא ר״ל ב׳ על ד׳ דלשינוייא בתרא הוא דוחק דא״כ למה קמיבעיא בבע״ב ולא קמיבעיא בששנים רוחב על ג׳ אמות אורך ועוד דלא הו״ל להגמרא לסתום אלא לפרש האיבעיא ואי משום דסתם שניים ר״ל שנים על שנים כמ״ש קב בד׳ דר״ל ד׳ על ד׳ ז״א דהא ודאי מאי דקמיבעיא ליה קביים בשמנה אינו ר״ל ח׳ על ח׳ אלא ח׳ על ד׳ כמ״ש לעיל דעל אותה איבעיא לא מקשה מידי ולמה ליה למיבעיא בח׳ על ח׳ ולא בח׳ על ד׳ ואי משום רבותא א״כ הו״ל למיבעיא נמי בח׳ על י׳ או בע״א ומש״ה תפס רבינו שינוי׳ קמא דתוס׳ לעיקר וגם משום דלשינויא קמא יהיו בשניהן לחומרא דבקב בד׳ אמות הוא של המוצאו והו״ל לחומרא דאינו שלו אם לא כשהוא מפוזר בד׳ על ד׳ ובחצי קב בשתי אמות דלא נפשט האיבעיא וקיי״ל דאסור לקחתו וכמש״ר הוה נמי חומרתו דאפילו בשתי אמות על ד״א אסור להמוצאו לקחתו וק״ל:
(ח) המוצא במקום הגורן שדשו התבואות כו׳ עד סוף הסעיף גמ׳ שם בפ׳ א״מ ומדכתב רבי׳ המוצא במקום הגורן שדשין כו׳ משמע שס״ל שהכל תלוי במקום ואף שאינו בשעת אסיפת הגרנות אלא אחר זמן מ״מ אמרי׳ שנשארו משעת הדישה כאן והוא בדין קב בד״א הן של מוצאן וכן הוא ל׳ הרמב״ם והגהות אשר״י וכן נראה מדברי הרי״ף ע״ש ולא כרש״י שמשמעות לשונו שם הוא דתלוי בשעת אסיפת הגרנות ולא במקום ע״ש (וע״ל סי׳ רס״ב סעיף ט׳) בדרישה מ״ש מל׳ סוגיא דגמרא ותוס׳ וביאורם ודו״ק:
ומש״ר מפוזר בד׳ אמות על ד׳ אמות הוא מדברי התוס׳ וממילא מה שסיים וכתב האיבעיא בחצי קב בב״א ר״ל בב׳ על ד׳ ואפ״ה אינו של המוצאו ועבד״ר שם ביארתי:
מפני שטורח כו׳. כלומר שאנו תולין כאן דשן הבעלים ונשא העיקר ונותרו אלו ואבדה מדעת היא שאין הבעלים רוצים לטרוח בליקוט קב פירות מפוזרות בד״א ומפקיר אותן ושרי:
לא יגע בהן כו׳ פי׳ דאמרי׳ דהניחוהו שם מדעת ודעתן לחזור וליטלן וקיי״ל דכל דבר שניכר שהונח שם מדעת בעלים אסור ליגע בו אף שיש לו סימן בגופו או במקומו כמו שיתבאר בסמוך:
או קב שומשמין או קב תמרים כו׳ כצ״ל:
מיבעיא אי שרי ליטלן כו׳ כל הני הן איבעיות דרבי ירמיה שם בר״פ א״מ וטעם איבעיות הללו הוא משום דחצי קב בב׳ אמות אף ע״ג דלא חשיב מ״מ זוטר טירחייהו וההיפך בב׳ קבים בח״א על ד״א אע״פ דנפיש בטירחא טפי מ״מ חשוב יותר מקב בד״א ושומשמין גם כן הוא חשוב מחיטין רק מחמת שדק נפיש בטירחא וההיפך בתאנים ורמונים דג״כ לא חשיבי אלא מחמת שהן גדולים לא בפיש בטירחא כמו חטין ולא איפשיטא ואסירי וכ״כ הרא״ש ז״ל וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז אבל הרמב״ם בפט״ו כתב לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז:
(לט) שם די״ב ממשנה וכדמפרש רב עוקב׳ בר חמא ורבי יצחק שם ד׳ כ״א ע״א
(מ) נ) כל הנך דמסיק בעיא דר׳ ירמיה שם ולא אפשיטו
(מא) ס) הוא כפי גי׳ הרמב״ם שם הרב המגיד
(מב) ע) עיין במ״ש הרמ״א בס״י בהגה
(מג) פ) הוא כפי גיר׳ הגמ׳ שלפנינו וכן דין השומשמין בעיא שם
(כז) במקו׳ הגרנו׳ – וכ״כ הטור ושם כתבתי בפרישה דס״ל דתלוי הדבר במקו׳ מציאתן וכיון שנמצאו במקו׳ הגרנות אפי׳ נמצאו לאחר זמן הדישה תולין אותו בבעלי׳ דבשעה שדשו הגורן לא רצו לטרוח לאסוף מעט פירות כאלו הנפזרי׳ במרחק ד׳ אמות ולאפוקי מיש דעות דתלו הדין בנמצאו בזמן הדישה ע״ש:
(כח) קב בתוך ד׳ אמות – לשון הטור הוא בד׳ אמות על ד״א או יותר ועד״ר שם כתבתי דנ״ל דלשני אוקימתא שבתו׳ מתפרש בכך והוא חומרא דדוקא הנמצא בתוך מרחב גדול בקב ד׳ על ד׳ הוא של מוצאו הא אם מפוזר במרחב ד׳ על ב׳ לא יגע בו וגם האיבעי׳ דלא איפשט׳ בחצי קב בתוך ב׳ אמות ר״ל כה״ג דאפי׳ הוא במרחב ב׳ על ב׳ [ב׳ על ד׳] אפ״ה מכח ספק לא יגע בו והמחבר נקט ל׳ הרמב״ם דנקט ל׳ הגמרא כפשוטו:
(כט) או ביותר על ד׳ אמות – כן הוא ג״כ ל׳ הרמב״ם פט״ו דגזילה דין י״ב פי׳ הקב נמצא מפוזר במרחב שהוא יותר מד׳ אמות והל׳ קצת מגומגם במ״ש או ביותר על ד׳ אמות דה״ל לסיים בל׳ שהתחיל ולכתוב או בתוך יותר מד׳ אמות וגם קשה דלא לצורך כתבו דכיון דנמצא בתוך ד׳ אמות הוא שלו כ״ש בנמצא בתוך יותר מד׳ אמות (וזה קשה ג״כ בדברי הטור שכתבו וכנ״ל) ואין לומר דכוונתו הוא דבנמצא יותר מקב פירות מפוזר על ד׳ אמות עד קביים אפ״ה הוא של מוצאו דזה אינו דבזה דינו לא יגע בהן וכמו שהגיה מור״ם ז״ל מיד אחר זה על דברי המחבר וכתב ז״ל וכן יותר מקב בד׳ אמות וכ״כ הטור בהדי׳ דיותר מקב בד׳ אמות הוא איבעי׳ דלא איפשט׳ ואפשר דכתבו הרמב״ם והטור והמחבר בשביל הדיוק וללמדינו זה אתא דדוקא קב ביותר בד׳ אמות הוא של מוצאו הא ביותר מקב אפילו ביתר מד״א אע״פ שהטירחא לפי השיעור אחד הוא אפ״ה אינו של מוצאו כי הוא בכלל האיבעי׳ דלא איפשיט׳ בגמ׳ כמו במצא קביים בתוך ח׳ אמות וכדמסיק המחבר וכתב דהו׳ ספק וק״ל:
(ל) אפי׳ בתמרי׳ לחוד כו׳ – פי׳ אם נמצאו קב תמרי׳ בד׳ אמות והם מחולקי׳ בגירסת הגמ׳ ומור״ם נמשך אחר ל׳ הטור והוא גרס בגמ׳ כמ״ש כאן וכבר כתב המ״מ על הרמב״ם שם וז״ל דלפי גירסת גמרתינו אינו כן אלא הכוונה הוא בכל א׳ בפני עצמו אי אמרי׳ כיון דתמרי׳ ורימוני׳ לית בהו טירח׳ באסיפתן שהן גסין אינו מייאש הבע״ה מהן אלא יאספם לנפשו ושומשמין הן חשובין יותר משאר פירות מיבעי׳ להו אי אמרי׳ דיבא בע״ה לטרוח ולאסוף קב מהן בד׳ אמות מפני חשיבותן או לא:
(ו) (ס״ז או ביותר) הקשה לסמ״ע בזה פשיטא ונראה דנקטי׳ משום סיפא דאם הקב מתמרי׳ ושומשמין דאפי׳ מפוזר ביותר מד׳ אמות לא יטול חצי קב בב׳ אמות דאין הטורח כ״כ לגמור כל הנפזר משא״כ בקב בד״א שאם בא לגמור יהיה הטורח גדול וע״כ לא ילקוט כלל אפי׳ חצי קב כ״כ תוס׳ לחד תירוצ׳:
(כ) מצא פירות מפוזרות – ע״ל סי׳ רס״ב ס״ז.
(כא) כמו חצי קב כו׳ – פי׳ בתוס׳ לחד תירוצא דהיינו בב׳ אמות על ב׳ אמות דאי בב׳ על ד׳ הרי אלו שלו ע״ש ודו״ק.
(יח) הגרנות – כ״כ הטור וס״ל דתלוי הדבר במקום מציאותן וכיון שנמצאו במקום הגרנות אפילו לאחר זמן הדישה תולין אותן בבעלים דבשעה שדשו הגורן לא רצו לטרוח לאסוף מעט פירות כאלו הנפזרים במרחק ד״א ולאפוקי מיש דעות דתלו הדין בנמצאו בזמן הדישה וע״ל סי׳ רס״ב ס״ז. שם:
(יט) אמות – פירש בתוס׳ לחד תירוצא דהיינו בב׳ אמות על ב׳ אמות דאי בב׳ על ד׳ הרי אלו שלו ע״ש ודוק. ש״ך:
(כג) משנים כו׳ – גי׳ קב תמרי ורמוני ושומשמי מאי תיקו:
(כד) (ליקיט) לפיכך לא יטול ואם כו׳ – כן דעתו בכל ספק וער״נ בנדרים ז׳ א׳ ד״ה ולענין הלכה כו׳ וע״ל ס״י ואם נטלם כו׳ ובהג״ה שם וערא״ש רפ״ב סוף ס״א וכיון דלא איפשיטא כו׳ ושם ס״ח אבל כשיר כו׳ בעיא כו׳ וש״מ (ע״כ):
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהכל
 
טור
{ט} המוצא גוזלות בדרך אם אין שובך קרוב להן בתוך חמשים אמות הרי הן שלו ואם מצאן תוך חמשים אמות לשובך הרי הן של בעל השובך ואם מצאן בשביל של כרמים אפילו הן חוץ מחמשים לשובך הן של בעל השובך ואם נמצא בין שני שובכין לכל אחד מהם תוך חמשים או אפילו חוץ לחמשים מכל אחד ואחד ומצאן בשביל של כרמים נותנין למי שהן קרובים לו יותר מחצה על מחצה יחלוקו בד״א בשיוני השובכין שוים במניינם אבל אם יוני אחד רבים הולכין אחר הרוב אפילו הוא רחוק וכל זה לא מיירי אלא כשהן מדדים פירוש שאין יכולים לפרוח אבל אם יכולים לפרוח בכל ענין הן של מוצאן:
שולחן ערוך
(ח) גּוֹזָל שֶׁמְּדַדֶּה (פֵּרוּשׁ, שֶׁמִּתְנוֹדֵד) וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְרֹחַ, הַנִּמְצָא קָרוֹב לְשׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ. חוּץ לַחֲמִשִּׁים אַמָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, שֶׁאֵין הַגּוֹזָל מְדַדֶּה יוֹתֵר עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה. {וּבִשְׁבִיל שֶׁל כְּרָמִים אֲפִלּוּ חוּץ לְנ׳ אַמָּה הָוֵי שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ (טוּר).} נִמְצָא בֵּין שׁוֹבָכוֹת, הֲרֵי הוּא שֶׁל קָרוֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, יַחֲלֹקוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ יוֹנֵי שְׁנֵי הַשּׁוֹבָכוֹת שָׁוִין בְּמִנְיָן, אֲבָל אִם הָיוּ יוֹנֵי הָאֶחָד רַבִּים, הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחוֹק. {וְכָל זֶה בְּגוֹזָלוֹת שֶׁאֵינָן מַפְרִיחִים, אֲבָל אִם הֵם מַפְרִיחִים, בְּכָל עִנְיָן שֶׁל מוֹצְאוֹ (טוּר).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבעודהכל
(ט) {ט} המוצא גוזלות בדרך אם אין שובך קרוב להם בתוך נ׳ אמות הרי הן שלו וכולי. משנה בפרק לא יחפור (בבא בתרא כג:) נפול שנמצא בתוך נ׳ אמות הרי הוא של בעל השובך חוץ לנ׳ אמות הרי הוא של מוצאו ופי׳ רש״י נפול. גוזל:
ומה שכתב ואם מצאן בשביל של כרמים אפילו הן חוץ מנ׳ לשובך של בעל השובך כן משמע בגמרא דאמאי דא״ר חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מותיב מדתנן נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו ואף ע״ג דחד מינייהו נפיש מחבריה הב״ע ששניהם שוים וליזול בתר רובא דעלמא הב״ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי לקניה מדדי ואי לא לא מדדי ופי׳ רש״י בשביל של כרמים דעל ידי כרמים. מדדה חוץ לנ׳ ומיהו בתר רובא דעלמא ליכא למיזל דכל המדדה וחזי לקניה כשמחזיר ראשו מדדה ואי לא לא מדדה והאי אי מעלמא אתא לא מצי חזי לקניה דכרמים מפסיקין לפניו עכ״ל הרי דעל ידי כרמים מדדה חוץ לנ׳ אמה ואיני יודע למה השמיט זה הרמב״ם ז״ל בפט״ו מה׳ גזילה:
ומה שכתב ואם נמצא בין ב׳ שובכין וכו׳ שם במשנה נמצא בין ב׳ שובכות קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו וכבר כתבתי בסמוך דאוקימנא לה בשביל של כרמים ומש״ה אפילו חוץ לנ׳ אמה הוי של בעל השובך הקרוב יותר:
ומה שכתב מחצה על מחצה יחלוקו שם במשנה:
ומה שכתב בד״א שיוני השובכין שוים במניינם אבל אם יוני אחד רבים הולכים אחר הרוב אפילו הוא רחוק כבר נתבאר בסמוך דאוקימנא למתני׳ בששניהם שוים אבל אי חד נפיש מחבריה אזלינן בתר רובא וכדר׳ חנינא:
ומה שכתב וכל זה לא איירי אלא כשהם מדדים וכו׳ שם בגמרא אוקימנא הא דתנן נפול שנמצא בתוך נ׳ אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ לנ׳ אמה הרי הוא של מוצאו במדדה דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אינו מדדה יותר מנ׳ אמה ופירש״י כולה מתניתין מיתרצא במדדה בגוזל שאינו יכול לעוף אלא בדידוי מעט מעט הילכך תוך נ׳ אמה של בעל השובך ואע״ג דאיכא חוץ לנ׳ אמה אחרינא דנפיש מהאי דכל המדדה אינו מדדה יותר מנ׳ אמה וחוץ לנ׳ של מוצאו דכיון דאין מדדה יותר מנ׳ וזה יצא חוץ לנ׳ נפקא ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל בתר רובא דעלמא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) ואם מצאן בשביל של כרמים כו׳ דברי רבינו המה ע״פ פירש״י מסוגיית הגמרא דפ׳ לא יחפור (דף כ״ג ע״ב) דקאמר התם ר׳ חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ופריך עליה ממתני׳ דניפול (פי׳ גוזלות) הנמצא תוך נ׳ אמה הוא של בעל השובך אף על גב דאיכא שובכי אחריני דנפישי מיניה ומשני בדליכא אי הכי אימא סיפא חוץ מחמשים הרי הוא של מוצאו ואי בדליכא ודאי מההוא נפל ומוקי לה רב עוקבא לכולה מתניתין במדדה וכל המדדה אינו מדדה יותר מנ׳ אמה ופריך תו ת״ש נמצא בין ב׳ שובכין קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו ואע״ג דחד מינייהו נפיש מחבריה הכא במאי עסקינן ששניהן שווין וליזיל בתר רובא דעלמא הב״ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי ליה לקיניה מדדי ואי לא לא מדדי עכ״ל ופרש״י במדדה וחוץ לנ׳ אמה של מוצאו דכיון דאינו מדדה יותר מנ׳ וזה יוצא חוץ לנ׳ נפקא לה מתורת מדדה וקם לה בתורת מפריח) עבפ״ר שם כתבתי פירושו) ואיכא למיזל ביה בתר רובא דעלמא וליזיל כו׳ קס״ד דנמצא בין ב׳ שובכין אחוץ לנ׳ אמה נמי קאי תיפוק ליה מתורת מדדה ומש״ה פריך למה אזלינן בתר קרוב ולא בתר רובא דעלמא וליהוי של מוצאו בשביל של כרמים שע״י הכרמים מדדה יותר מנ׳ אמה ומיהו בתר רובא דעלמא ליכא למיזל כו׳ ע״כ וז״ל ב״י והרמב״ם סוף פט״ו דגזילה השמיט הך אוקימתא דשביל של כרמים ואיני יודע למה עכ״ל ב״י ויש לתמוה על הב״י למה לא שם לבו שגם הרי״ף והרא״ש השמיטוה מלהביא שם בהלכותיהן ובפסקיהן הסוגיא הנ״ל ולא העתיקו כ״א המשנה ודברי רבי חנינא הנ״ל ע״ש וגם בחידושי רמב״ן כתב ז״ל שלא אשכחן בשום נוסחא הא דכל המדדה אי חזר חזי לקיניה כו׳ וגם מ״ש בגמרא הב״ע בשביל של כרמים פי׳ הרמב״ן ונ״י כפירוש אחר מפרש״י דר״ל שהוא מקום צר ואין שכיחי שם גוזלות דעלמא ולא עוברים ושבים וליכא אלא משל הנך ע״ש וגם מהתוס׳ בשמעתין אינו מוכרח לומר דע״י שביל של כרמים מדדה יותר מנ׳ אמה וא״כ אדרבה יש לתמוה על רבינו למה כתבו לדינא כיון דלכל הני רבותא ליתא להאי דינא וגם פי׳ רש״י דחוק הוא מאד לפי הנראה דא״כ עיקר חסר מהספר דהו״ל לפרש ולומר הב״ע בשביל של כרמים ואז מדדה יותר מנ׳ ועוד דמסיק התרצן וקאמר ז״ל דאם איתא דמעלמא אתי כל המדדה והדר חזי לקיניה כו׳ א״כ ק׳ מאי פסקא דהני תרי שובכים מצי חזי ולאינך לא מצי חזי הא גם הנך תרי שובכים עומדים חוץ לנ׳ אמה לפרש״י ועוד דפרש״י דהמקשן דהקשה וליזיל בתר רובא דעלמא ס״ד דהא דתנן נמצא בין ב׳ שובכין קרוב לוה שלו מיירי אפילו נמצא חוץ לנ׳ אמות ומש״ה פריך וליזיל בתר רובא דעלמא וליהוי של מוצאו ק׳ מנ״ל לפרש המשנה הכי ולהקשות כיון דכבר השיב לו התרצן ארישא דמיירי במדדה וכל המדדה כו׳ וע״ק איך מקושר האי קושיא דליזיל בתר רובא דעלמא במאי דמשני ליה התרצן הב״ע בששניהן שווין וראוי ליישב סוגיא זו ע״פ פירש״י ומה ראו הגאונים הנ״ל על ככה שהשמיטוהו ועל רבינו שכתבו לדינא (וכאשר יש לתמוה כאן כן יש לתמוה בסוגיא פ״ק דביצה ד׳ י״א בענין כזה עצמו שהשמיטו הרי״ף והרא״ש ורבינו כתבו לדינא והרמב״ם ג״כ כתבו שם וכאן השמיטו וכאשר אציע לפניך כל הדברים בסמוך בס״ד ואפשר דמש״ה תמה הב״י על הרמב״ם ולא אהרי״ף והרא״ש משום דהוא כתב האי דינא בפ״ב דהלכות י״ט וכמ״ש בסמוך ולא כתבו כאן בפ״ו דגזילה משא״כ הרי״ף והרא״ש דגם בהלכות י״ט לא כתבוהו בפסקיהן מיהו לזה גופא פריך לשום לב למה השמיטוהו כאן וכאן ויתבאר הכל במ״ש בסמוך בס״ד) והנה אכתוב תחילה את הנלע״ד בהצעת דברי המקשן והתרצן ע״פ רש״י והתוס׳ ומתוכו יתבארו ג״כ שאר הספיקות בס״ד ואומר כי נראה דהמקשן היה ק׳ לו אהא דשני ליה התרצן הב״ע בששניהם שוים א״כ קשה פשיטא דאזלינן בתר הקרוב (וקושיא זו כתובה ג״כ בחידושי רמב״ן ע״ש) ומאי קמ״ל מתניתין אלא ודאי צ״ל דהתרצן ס״ל דהך בבא אדסמוך ליה קאי אמשנה דקתני ואם נמצא חוץ לנ׳ אמה הרי הוא של מוצאו וקמ״ל בסיפא דנמצא בין שני שובכות אע״ג דהן חוץ לנ׳ אמה אינן של מוצאן אלא נותנין להקרוב מהן ומש״ה פריך ואמאי וליזיל בתר רובא דעלמא וליהוי של מוצאן כיון דהן חוץ לנ׳ ויצא מכלל מדדה לכלל מפריחות ומשני לעולם כדס״ד שלך דהן חוץ לנ׳ אמה ואפ״ה אינן של מוצאן דמיירי שנמצאו בשביל של כרמים וע״י מדדות יותר ומעלמא ליכא למימר דאתי דכיון דהכרמים מפסיקים בינייהו דשובכות משא״כ בהני תרתי שובכים הסמוכים דמיירי שעומדים בשביל של כרמים ויכולין לראות את שובכיהן כן נראה דהוא סוגיית רש״י אבל נלע״ד דפרש״י אינו מוכרח דהא מצינו למימר דהתרצן השיב לו דאינו כדס״ד דמיירי בעומדין הני תרי שובכין חוץ לנ׳ אלא עומדין תרוייהו תוך נ׳ ומאי דקשיא ליה פשיטא יש לומר דקמ״ל דאף דאיכא עוד שובכים אחריני תוך נ׳ ויותר קרוב מאלו אזלינן בתר הקרוב מהני תרתי ולא בתר אינך משום דמיירי דהאינך אין הגוזלות יכולין לראותן אבל לעולם חוץ מנ׳ אינן יכולין לדדות אפילו בשביל של כרמים וכן הוא כוונת התוס׳ במאי דמסקי וכתבו שם ז״ל ועוד מדנקט שביל משמע שאלו הב׳ שובכין בתוך השביל והניפול כמו כן נמצא בתוך השביל דליכא למיחש שהן משובכין דעלמא אפילו אינם רחוקים כלל כיון דלא מצי חזי לקיניה אבל מאלו השובכים הוא דאין דבר מפסיק בינו לבין השובך עכ״ל ומש״ה נראה שהשמיטו הרי״ף והרא״ש והרמב״ם אלא שאכתי קשה דהו״ל למכתב האי חידוש דאע״ג דאיכא עוד שובכים אחרים תוך חמשים לא אזלינן בתרייהו אלא בתר הקרוב מהנך תרתי וכמסקנת הגמרא הנ״ל ולכאורה היה נראה דל״ג לה וכמ״ש הרמב״ן בחידושיו וכנ״ל דכתב דלא מצינו כתוב בשם נוסחא ואע״ג דהרמב״ן לא כ״כ אלא אהא דמסיק הגמרא דכל המדדה אי חזי לקיניה כו׳ חדא באידך תליא לפרש״י והתוס׳ דאם גרסינן הקושיא וליזיל בתר רובא דעלמא צריכין ג״כ לגרוס מאי דמשני עליה הגמרא דמיירי בנמצא בשביל של כרמים וכיון דגרסינן הא צריכין נמי לגרוס וכל המדדה כו׳ אלא דהרמב״ן פי׳ השמועות בפי׳ אחר מש״ה גרס הא ולא גרס הא אבל זהו דוחק למחוק כל הספרים לכן היותר נראה דודאי הם גרסי לה בגמ׳ ואפ״ה לא רצו לכתבו לדינא משום דס״ל דלרויחא דמילתא שקלא וטריא הגמרא בהאי קושיא ופירוקא והקושיא מעיקרא ליתא וכמ״ש התוס׳ נמי שם בד״ה וליזיל בתר רובא דעלמא כו׳ שכתבו ז״ל ה״מ לשנויי דרוב לזה שלו בתוך נ׳ אמה ובמדדה עכ״ל ש״מ דס״ל להתוס׳ דהקושיא מעיקרא לאו קושיא היא וממילא לית לן למילף מינה לדינא ממאי דשני ע״ז הגמרא דמיירי בשביל של כרמים ושמדדה על ידה יותר מנ׳ אמה ומאי דמסיק עוד ע״ז דכל דלא חזי לקוניה אינו מדדה משם ומש״ה השמיטוהו הרי״ף והרא״ש ולא כתבו אלא המשנה ודברי ר׳ חנינא והם המה דברי הרמב ם בעינם וא״ת עכ״פ היה להן לכתוב הא דאמר מר עוקבא דמיירי במדדה וכל המדדה יותר מחמשים אמה וכמ״ש הרמב״ם י״ל דס״ל דשם ניפול דקתני המשנה מורה בפשיטות דמיירי במדדין ולא במפריחין ומדחלק במשנה בנ׳ ויתר מנ׳ ממילא נלמד מינה דעד נ׳ אמה מדדות והא ראיה דנ״י כתב בפי׳ המשנה בפשיטות דניפול הוא גוזל קטן דמדדות ברגלים כו׳ וצ״ל דלא הוה קשיא בעיניהן הקושיא שכתבתי לעיל בשם רש״י פשיטא דאזלינן בתר קרוב משניהן כיון דשניהן שווים במנין הגוזלות די״ל דקמ״ל המשנה דל״ת דתיהוי של זה המוצאו כיון דאיכא לספוקי משל איזה מהשובכים הוא וגם קמ״ל דאם נמצא באמצע יחלוקו ולא אמרינן בזה כל דאלים גבר או שודא דדייני תדע דע״כ צ״ל דהמשנה לא אתי לאשמועינן דלא אזלינן בתר רובא דעלמא משום דלא מצי חזי להו בשביל הפסק הכרמים דאם כן למה תליא הדין בנמצא בין שני שובכין אלא הו״ל למיתני אם נמצא בשביל של כרמים נותנים לבעל השובך שרואה אותן משם ולא לבעל שובכים אחריני ואפי׳ הן קרובין יותר כיון שאינן רואין אותם אלא ודאי המשנה לא אתי לאשמועינן זה אלא כמ״ש והגמרא לרווחא דמילתא שקלא וטריא בכל זה והשתא א״ש מה שיש לתמוה לכאורה גם בסוגיא דביצה ד׳ י״א ע״א דפריך אהמשנה דקתני זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים ואם אין שם אלא הם מותרים ה״ד אילימא במפריחות איכא למימר הנך אזלי לעלמא כו׳ אלא במדדין אי איכא קן בתוך נ׳ אמה אדדויי אדדי ואי ליכא קן בתוך חמשים פשיטא דמותרין דאמר רב עוקבא כל המדדה אין מדדה יותר מנ׳ אמה לעולם דאיכא קן בתוך נ׳ אמה וכגון דקיימא בקרן זוית ומשום דכל המדדה והדר חזי לקיניה מדדה ואי לא לא מדדה עכ״ל הגמרא וכתבוה רבינו לדינא בא״ח (סי׳ תצ״ז) וגם הרמב״ם בפ׳ ט׳ דהלכות י״ט והרי״ף והרא״ש השמיטוהו וכתב הב י שם ג״כ דלא ידע למה השמיטוהו ולפי מ״ש ניחא דכל אחד אזיל לשיטתיה דמקור דין זה דכל המדדה וחזי לקיני׳ כו׳ ודאי אתי מהאי שמעתתא דפרק לא יחפור הנ״ל וכבר כתבתי בשם התוס׳ דלא הוצרך הגמרא לכל זה וגם שם בפ״ק דביצה כתבו התוס׳ אהא דפריך הגמרא הנ״ל ואי דליכא בתוך נ׳ אמה פשיטא דמותרין דאמר רב עוקבא כו׳ ז״ל וקשה וכי מייתי ראיה ממר עוקבא שהוא אמורא (ונראה דר״ל מאי קשה ליה דילמא מר עוקבא למדה מהכא) וי״ל דע״כ אנו צריכין לומר כדמר עוקבא דאל״כ לא מיתוקמא מתניתין דלא יחפור עכ״ל ובאמת שינויא דחיקא הוא זה דהא לדינא דמתניתין אין צריך לדמר עוקבא אלא מכח דאמר ר׳ חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב דק׳ עליה ממתניתין ומכח זה צריכין לדמר עוקבא ואיכא למימר דר׳ חנינא גופיה לא היה אומר דהולכין אחר הרוב אי לאו האי מתני׳ דביצה דמוכח מינה דהמדדה אינו מדדה יותר מנ׳ אמה וראיה לזה לשון הגמרא הנ״ל דקאמר הב״ע במדדה דאמר רב עוקבא כו׳ ומדקאמר דאמר משמע דבעלמא אמר כן ולא אההיא משנה דלא יחפור וכיון שכן לא קשיא קושיית פשיטא וממילא ל״צ למ״ש דאינו מדדה אא״כ חזי לקיניה ומש״ה לא כתבוה הרי״ף והרא״ש ואף דגם שם לא כתב הא דאין מדדה יותר מנ׳ אמה י״ל דפשט ליה בשם גוזלות דקתני התם דהוא כמו ניפול הנ״ל וכן פי׳ ר״ן שם ורבינו כתבו לדינא בב׳ המקומות דס״ל דכיון דמ״מ סתמא דגמרא כתבה בפרק לא יחפור ובפ״ק דביצה ודאי לדינא כתבוה וטעמו דהרמב״ם דכאן בפרק ט״ו דהלכות אבידה השמיטו להאי דינא דכל המדדה אי חזי לקינים כו׳ ושם בפ״ב די״ט כתבהו הוא משום דכתב הרמב״ן בפרק לא יחפור דלא מצא בשום נוסחא ההוא דכל המדדה אי הדר וחזי לקיניה מדדה וכו׳ וכנ״ל וא״כ י״ל דגם בנוסחת הרמב״ם לא הוה כתוב שם בפ׳ לא יחפור וידוע שהרמב״ם נמשך אחר לשון הגמרא ומש״ה לא כתבו בהלכות אבידה דנמשך שם אחר סוגיא דפ׳ לא יחפור הנ״ל ובפ״ב דהלכות י״ט כתבו משום דבסוגיא דפ״ק דביצה היה כתוב גם כן בנוסחת הגמרא שלפניו ודוק זהו מה שנלע״ד בישוב התמיהות הגדולות הנ״ל וה׳ יאיר עינינו בתורתו. ועיין ברבינו ירוחם (נתיב עשרים ח״ב) שכתב ז״ל והא דאמרינן דהרי הן של מוצאו לפי׳ התוס׳ ורש״י מיירי בשביל של כרמים כו׳ נ״ל דט״ס הוא וצ״ל הא דלא אמרינן כו׳ וז״ש לפי׳ התוס׳ (והרא״ש) [ורש״י] דכן הוא דעת רש״י ותוס׳ ע״ד שכתבתי לעיל ולאפוקי לדעת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש וכנ״ל ומיהו גם לפי׳ התוס׳ מצינו למימר דאינו של מוצאו בלא שביל של כרמים וכגון שהיו תרי שובכין תוך נ׳ למציאת הגוזלות ואינך שובכין הן חוץ לנ׳ וכ״כ התוס׳ שם וע״ש:
(י) המוצא דבר במקום המשתמר כו׳ עד סוף הסעיף עיקרא דהאי מילתא מהא דתנן שם בפ׳ א״מ (דף כ״ה ע״ב) מצא אחר הגפה או אחר הגדר (גפה כותל של אבנים גדר של עצים וקוצים רש״י) גוזלות מקושרים או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן ובגמרא מ״ט דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית למרייהו סימנא בגווייהו הלכך לישבקינהו עד דאתא מרייהו ושקיל להו ואמאי ליהוי קשר סימנא א״ר אבא בר זבדא אמר רב במקושרים בכנפיהן דכ״ע הכי מקשרי להו וליהוי מקום סימן אמר רב עוקבא בר חמא במדדין אי במדדין מעלמא אתו ומותרים (ואע״ג דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה כאן מיירי דאין כאן שובך סמוך לה ושמא עוברי דרכים הפילוה בדרך ומשם נתדדה ובאה לכאן דמותרים וכמש״ר בסמוך בסוף סי״א) איכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר אינש אצנעינהו והו״ל ספק הינוח ואמר ר׳ אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר עד כאן לשונו והקשו שם בתוס׳ על הך דכל ספק הינוח לא יטול וחלקו כל הנך חילוקים שהזכיר רבינו גם הרא״ש כתב ז״ל כללא דמילתא דהינוח במקום המשתמר כגון ודאי הינוח ואפילו יש בו סימן כו׳ ואם הוא במקום המשתמר קצת כו׳ ובמקום שאין משתמר כלל כו׳ ע״ש שכתב כל הדברים באריכות ונלע״ד פשוט דמ״ש דהינוח כו כגון ודאי הינוח ה״פ דכל דבר הנמצא מונח במקום המשתמר כגון ודאי הינוח דמי ודיינינן ליה כאילו היינו יודעים בודאי שהונח שם מדעת ואפילו יש בו סימן כו׳ אבל א״ל דס״ל לרא״ש דאפילו במקום המשתמר דוקא ודאי הינוח לא יטול אבל ספק הינוח יטול ויכריז דהיינו אבדה שחייבה תורה להזקק לה ליטול ולהכריז חדא דא״כ איך יסתום רבינו לכתוב או שהוא ספק כו׳ היפך דעת הרא״ש אביו ועוד דאין מדרך הרא״ש לכתוב נגד התוס׳ גם הרמב״ן והרשב״א לא ס״ל הכי אלא במקום שמשתמר קצת אבל משתמר לגמרי לעולם לא יגע כמ״ש המ״מ פט״ו דגזילה גם לישניה דרא״ש עצמו לא משמע הכי דא״כ הול״ל בקיצור ודאי הינוח במקום המשתמר גם לשון רי״ו תלמידו מוכח כן במ״ש בנתיב עשרים ח״ב ז״ל במקום המשתמר ודאי הינוח כלומר ודאי הינוח שם עכ״ל הרי שכתב שכל הנמצא במקום המשתמר בודאי הניחו שם הוא:
(יא) ובמקום שמשתמר קצת כו׳ אם יש בו סימן כו׳ הרמב״ם כתב בריש פט״ו ז״ל כל המוצא אבידה בין יש בה סימן בין אין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה כו׳ עד אפילו נסתפק לו אם היה מונח כו׳ והמ״מ תמה שם עליו וכתב שמגירסת ספרי הגמרות שלנו ומדברי הרי״ף מוכח שבדבר שיש בו סימן צריך ליטלו ולהכריזו ושכן כתב הרמב״ן והרשב״א ושצריכין לומר שהרמב״ם היה לו גירסא אחרת בגמרא כו׳ ע״ש ור״ל שהרמב״ם ס״ל שאף שבתחילה סבר תלמודן דמתניתין דוקא באין בו סימן איירי מ״מ לבסוף דהוצרך לההיא דר׳ אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח כו׳ הדר ביה וניחא ליה למוקי מתניתין בכל ענין ומשמע מלשון המ״מ שהרמב״ם לא היה גורס איכא למימר מעלמא אתא ואפשר נמי דשפיר גרס ליה וה״ג אי במדדין מעלמא אתא ומותרין אלא איכא למימר מעלמא אתא ואיכא כו׳ והו״ל ספק הינוח כו׳ ומעלמא אתא ר״ל שלא הונח שם אלא נפל מיניה ועיין בב״י שהביא דברי המ״מ ודחה דבריו בלי שום טענה ונדחק מאד בישוב דברי הרמב״ם ע״ש ולא רציתי להאריך להעתיקם ובעיני דברי המ״מ הן עיקר ודברי ב״י בעיני דחויים מכמה טענות חדא שאין הלשון מתיישב לפירושו ועוד מאי דוחקיה דרמב״ם דלקח שיטה לעצמו ועוד דאין שייך למימר דטעמא רבה שהוא פשוט יאמר הגמרא וטעם שאינו פשוט לא יאמר ואדרבה אידך טעמא הוה רבותא טפי למימר ועוד כיון שהמקשן שאל מ״ט הו״ל להשיב כל הטעמים דשייכי לא טעמא רבה לחוד לכן נ״ל מחוורתא כמ״ש המ״מ וכל זה כתבתי לשיטת דברי המ״מ והב״י דס״ל פשוט דהרמב״ם ס״ל דגם באין משתמר כל הצורך ס״ל דלא יגע בו אפילו יש בו סימן אבל נראה דרבינו לא הבין דברי הרמב״ם כן מדלא כתב פלוגתא אדבריו בזה כמ״ש אמ״ש דבאין בו סימן ונוטלו שיחזיקנו לנפשו ואפשר דס״ל לרבינו דמ״ש הרמב״ם בריש הפרק הנ״ל מיירי דוקא במקום המשתמר ששם הוא דרך להניח אבל מ״ש שם אחר זה ואפילו אם נסתפק כו׳ עד ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם מוכח דאיירי אפילו במקום שאין משתמר כל הצורך דאל״כ למה לא יחזירנו שמה וממ״ש אח״כ וכל דבר שיש בו סימן חייב להכריז אין ראיה לדברי רבינו דנראה דשם קאי אאם עבר ונטל וראיה לזה דלא כתב שם יטלנה ויכריזנה ש״מ דבכבר נטלה איירי ודוקא בזה קאמר דיכריזנה ולא כשעדיין לא נטלה והיינו כדברי המ״מ והב״י ודוק ועיין בסמ״ע במ״ש ביאור דברי הרמב״ם ולכל הפירושים צריך שתדע שמ״ש הרמב״ם בדין ו׳ ז״ל ואם היו קשורים קשר שהוא סימן חייב להכריז כו׳ אאם נטלן (שהזכיר לפני זה) קאי דאל״כ דבריו סותרין ודוק ובזה שכתבתי נתבאר לך דברי הרמב״ם שהביא המחבר בש״ע בס״ט ע״ש וכמ״ש בסמ״ע שם:
והרמב״ם כתב אם נטלו הוא שלו ול״נ גם המ״מ כתב ז״ל זו באמת קשה ודאי והיאך זכה בו ויהיה שלו והלא קודם יאוש בא לידו ואצ״ל בודאי הינוח דלאו כל כמיניה ליטלו ויזכה בו אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו דהא ספיקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סימן או הוא דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש וספיקא בכה״ג לחומרא וכמו שכתבתי בפי״ד ביאוש שלא מדעת כבר השיגו הר״א ז״ל וכתב יעמוד עד זמן אשר יבא אליהו והאמת כדבריו וכן כתב הרמב״ן וז״ל ואיהו לא קני בהאי יאוש דבאיסורא אתא לידיה וכן דעת הרשב״א והר׳ יונתן ז״ל עכ״ל וב״י כתב ז״ל ואפשר לומר לדעת הרמב״ם ז״ל דהא דאיפסיקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר דאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהן דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שמצאום אין לו להחזירם כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיביא אליהו אלא היכא דאיתמר הכי בהדיא עכ״ל ולפ״ז צריך לומר הא דקאמר תלמודא שם פ׳ א״מ (דף כ״א ע״ב) משום דבאיסורא אתא לידיה היינו דוקא כשיש בו סימן אבל כשאין בו סימן כשבא כבר לידו מחזיקו לעצמו אע״פ שבא באיסורא לידו והוא דחוק דא״כ לא הוה משתמט תלמודא מלפרשו כמו שפירש דבדבר שיש בו סימן ובזוטו של ים כו׳ כ״ע ל״פ ועוד תמה על עצמך דהתם פריך אאביי ת״ש הגנב שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן גנב מי קא חזי ליה דמייאש ומאי קושיא דהא הגנב שנטל ונתן כבר אתא לידיה ולדברי ב״י מודה אביי דכשאתא לידו מחזיקו לעצמו ולא פליג אלא שלא ליטלה לכתחילה מיהו י״ל דהתם בידע ההוא דנתן ממי גנבו ומש״ה לאביי חייב להחזיר כיון דלא אייאוש מעיקרא ולא כתב בית יוסף דאביי מודה באם בא לידו אלא כשאינו יודע למי יחזירנו ומיהו דוחק הוא דמנ״ל להקשות דילמא מיירי בדלא ודע וליד הגנב אין לו להחזיר שיודע שגנוב הוא בידו ואם נאמר שכוונת הב״י דודאי פלוגתא דאביי ורבא אפילו כשאתא כבר לידו הוא מיהו דמאי דאיפסיקא הלכתא כאביי ליתא אלא שלא יטלה לכתחילה זה ודאי קשה מהראשון מאחר שאיפסיקא הלכתא כוותיה דאביי סתם מנין לנו לחלק והנלע״ד בישוב דברי הרמב״ם הוא דס״ל דע״כ לא ס״ל לאביי כשבא לידו קודם יאוש אסור להחזיקו אלא כשתחילת לקיחתו היתה אדעתא להחזיקו לעצמו אבל היכא שתחילת הלקיחה בידו היתה על דעת כן להכריזו ולהחזירו לבעליו אלא שטעה בדין שכיון שאין בו סימן לא שייך ביה הכרזה להכי יחזיק לעצמו שאם יחזירנו למקום שנטלה אפשר שיקחנה עכו״ם ובפרט שכבר נתבאר (בריש סי׳ רנ״ט) דאפי׳ באבידה גמורה אם נטלה על דעת להחזירה ולאחר שנתייאש הבעל נתכוין לגזלה אין בה משום גזילה ולא משום לא תוכל להתעלם אלא משום השב תשיבם ע״ש וזה דאינו מכוין לגזלה ואין בו סימן להשיבה ע״י אינו עובר כלל ובאמת שלשון ואם נטל לא יחזיר מסייע להרמב״ם דמשמע לא יחזיר כלל אלא יחזיק לעצמו ואין דין זה שייך כלל למילתא דאביי ולהכי תמצא שרבינו והראב״ד שהשיגו לא השיגו אלא מסברא בעלמא ואילו היה שייך לכאן מילתא דאביי ודאי היו מקשין עליה מיניה כנלע״ד ברור בישוב דעת הרמב״ם וק״ל:
(ט) המוצא גוזלות בדרך כו׳ דין זה נלמד מסוגיא דגמרא דפ׳ לא יחפור ועבד״ר:
ומש״ר אם אין שובך כו׳ הרי הן שלו בסמוך בסוף הסעיף יתבאר מל׳ רבי׳ שזה אפי׳ במדדה ואע״פ שכל המדדה אינו מדדה אלא נ׳ אמות מ״מ האי דאשתכח חוץ מנ׳ אמות נפיק ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל ביה בתר רובא דעלמא עכ״ל רש״י שם. ולכאורה נראה דר״ל דאמרי׳ כיון שראינו שנדד חוץ לנ׳ נדד נמי טובא ותלי׳ ליה ברובא דעלמא אבל זה דוחק כיון דקיי״ל דכל המדדה אינו מדדה יותר מנ׳ אלא נ״ל דר״ל דקם ליה בתורת מפריח כמו דדינו של מפריח הוא של מוצאו כן זה נמי של מוצאו אבל לא מטעמא דמפריח דשם הוא של מוצאו מפני דתלי׳ דנפרח משם ובמדדה אמרי׳ דמעוברי דרכים נפל ורובן הן עכו״ם וק״ל ועבד״ר:
ואם מצאן בתוך נ׳ כו׳ טעם דנ׳ אמה במדדות הוא משום דכל גוזלות מליין כריסייהו בליקוט שיעור נ׳ אמה כדאיתא בגמ׳ פ׳ לא יחפור (דף כ״ג ע״א) וגם התוס׳ כ״כ אהך עניינא שם ע״ב בד״ה ניפול הנמצא כו׳ ע״ש:
בשביל של כרמים כו׳ שע״י הכרמים נדדה חוץ לנ׳ ומ״מ לא תלי׳ ברובא דעלמא משום דכל הממדה אי חזי לקיניה כשמחזיר ראשו מדדה ואי לא לא מדדה והאי אי מעלמא אתא לא מצי חזי לקיניה דכרמים מפסיקין לפניו גמרא. ובעוברי דרכים נמי לא תלי׳ כל היכא דמצינו למימר דאתיא שם ע״י דידוי לפי שסתם עוברי דרכים משמרים מה שבידם שלא יפול ועבד״ר ובחידושים:
אחר הרוב אפי׳ הוא רחוק כו׳ דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב כדלעיל (סי׳ רנ״ט סעיף ח׳):
פי׳ שאין יכולין לפרוח אבל אם יכולין לפרוח כצ״ל:
בכל ענין הן של מוצאן פי׳ משום דאזלינן בתר רובא ואמרי׳ מעלמא אתו וכנ״ל:
(י) במקום המשתמר כו׳ בפרק אלו מציאות. וכלל דברי רבינו שג׳ דינים יש בזה. משתמר לגמרי. ומשתמר קצת. ואינו משתמר כלל. והך בבא במשתמר לגמרי הוא ועבד״ר:
כגון קורדום או טלית בצד גדר כו׳ כיון עד שהניחם מדעת כו׳ שכן דרך עובדי אדמה להניח שם כלי מלאכתן ומלבושן כ״כ התוס׳ (סוף דף כ״ה) והרא״ש והוא מברייתא (ריש דף ל״א) וצ״ל דיש חילוק בין שהניח בצד גדר דמיקרי מקום משתמר ובין אחורי גדר דמיקרי אינו משתמר לגמרי כ״א קצת כמ״ש במשנה וגמרא (דף כ״ה ע״ב) וכ״כ ר׳ ירוחם בהדיא האי חילוק ע״ש:
אם ידוע שבעליו כו׳ כצ״ל:
אפילו אם אין בו סימן ואצ״ל כו׳ כן הוא בספרי רבינו ור״ל ל״מ אם יש בו סימן בגופו דלא יגע בו כדי שלא יטריח על בעליו ואי משום כדי שלא יפסידו בעליו לזה ליכא למיחש דכל המוצאו מונח שם יטלנו ויכריז עליו אלא אפילו אין בו סימן בגופו והוא יודע של מי הוא והו״א דיטלנו להחזירו לו דילמא ימצאנו אחר ולא ידע של מי הוא ויטלנו לנפשו קמ״ל כיון דמצאו במקום המשתמר לאו שם אבידה עליה להתחייב בהשבתה. וי״מ דה״ק אפילו אין בו סימן דהו״א דנתייאשו ממנו הבעלים קמ״ל דלא ואמרינן דאין זה אבידה שחייב בהשבתה וז״א דא״כ לא הו״ל לסיים ולכתוב דאין זה אבידה שחייב בהשבתה דמשמע דס״ד שיטלנו כדי להשיב אלא הו״ל לסיים ולכתוב דאין זה יאוש להחזיקו לנפשו דהרי יש לו סימן מקום דאמרינן דהניחם שם. אבל באשר״י (דף קל״ג ע״א) כתב ל״מ אם אין בו סימן מצד עצמו דלא יגע דהרי לא יוכל להדר לבעליו כ״א בסימן מקום ושמא בעליו לא יתן לבו היכן הניחו והוי יאוש שלא מדעת אלא אפילו יש בו סימן וכן הוא בתוס׳ וכן מוכח בסמוך בדברי רבינו שכתב בנמצא בשבילן אם יש בו סימן כו׳ נוטלו ומכריז ור״ל משא״כ ברישא במקום משתמר דאפילו יש בו סימן לא יגע בו:
ואם נטלן להוליכן לביתו יחזירן למקומן כו׳ והוליכן לביתו לא יחזירן כו׳ כצ״ל וכן הוא באשר״י:
(יא) כמו כריכות קטנות כו׳ פי׳ עמרים קטנים:
שאין בהן סימן לפי שמסתמא כל הכריכות קושרין בשוה נמצא שאין סימן בחפץ ומקום לא הוה סימן לפי שמתגלגלים:
הניחום שם בעליהם להקל ממשאם כו׳ פירוש כשהיו עומדים לפוש:
ושכחום שמה ונתייאשו פי׳ נתייאשו מיד טרם שיבוא ליד המוצא משום דאיידי דחשיבי ארגיש תיכף בשכחתו וכמ״ש רבינו לקמן (סימן רס״ב ס״ט):
כגון שבילין שבשדות סתם שביל שבשדה מן הצד הוא ולהכי מיקרי משתמר קצת:
אם יש בו סימן בין בגופו בין במקום האי בין במקום יתור הוא שהרי אחר זה כתוב ואם אין סימן בגופו אם הוא דבר שיש לתלות שהונח שם יש סימן במקום כו׳ וליישב זה היה נראה לגרוס דאפילו אם אין כו׳ וה״ק אם יש סימן בין בגופו בין במקומו נוטל ומכריז וחזר ומפרש דבריו דמ״ש בין במקומו היינו דאפילו אם אין סימן בגופו שייך סימן במקומו אם הוא דבר שיש לתלות כו׳:
כיון שאינו נשמר כו׳ כלומר להכי ודאי ניחא להו להבעלים שהמוצא יטלנו ויכריז:
אם הוא דבר שכשנתלה כו׳ כלומר אם יש לתלות שהונח שם מדעת ונמצא שיש סימן במקום (וכגון אלומות גדולות כו׳) נוטל ומכריז אע״ג דלאו ודאי הוא שהניח שם מ״מ מספק מחמירין:
(ט) {ט} המוצא גוזלות בדרך וכו׳. בפ׳ לא יחפור (בבא בתרא כ״ג) ולמאי שכתב רבינו בסמוך דמיירי במדדה וכדאסיקנא בגמרא הוי טעמא דחוץ לנ׳ אמה שלו משום דכיון דאין מדדה יותר מנ׳ וזה יצא חוץ לנ׳ נפקא ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל ביה בתר רובא דעלמא כך פרש״י והוא דוחק גדול וכי אין עינינו רואות שהוא מדדה ואינו מפריח אבל מדברי הרמב״ן בחידושיו למדנו דה״ט דיונים דרובא דעלמא לאו יוני שובך נינהו ואיכא למימר דאיכא הרבה קינים של יונים בחורי׳ שבארץ שאין להם בעלים והרי הן הפקר ומאותן חוזרים היונים מדדין כל אחת תוך נ׳ אמה לחור שלה ולפיכך חוץ לנ׳ אמה של שובך ה״ה של מוצאו דתלינן ביוני דעלמא של הפקר שהם הרוב אבל בשביל של כרמים דע״י הכרמים הוא מדדה חוץ לנ׳ אמה מן השובך תלינן בשובך:
ומ״ש בד״א בשיוני השובכים שוין במניינם וכו׳. דקדק רבינו וכתב האי בד״א לאחר שכתב מחצה על מחצה יחלוקו לאורויי דהך בבא נמי בדשוין קאמר דיחלוקו דאי בדנפיש חד מחבריה אע״פ ששוין בקורבא מכל מקום אזלינן בתר רובא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אלא ודאי דהאי מחצה על מחצה יחלוקו מיירי בדשוין בקורבא בין במנין היונים והילכך יחלוקו אבל אם יוני האחד רבים הולכים אחר הרוב אפילו הוא רחוק דהלכה כר׳ חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו בקורבא דמוכח ובזה התיישבה הקושיא שהקשו התוס׳ בד״ה מצאו בין ב׳ שובכין על הא דקתני מחצה על מחצה ע״ש:
(מד) צ) שם דין י״ח ממשנה ב״ב דף כ״ג ע״ב
(מה) ל׳ המחבר כאוקימת׳ דגמ׳ שם וכדאמר רב עוקבא בר חמא
(מו) ק) שם במשנה
(מז) ר) מאוקימת׳ דגמ׳ שם ריש דף כ״ד
(מח) ש) מימרא דר׳ חנינא שם דף כ״ג ע״ב
(מט) כתב ה״ה פי׳ כגון שהיה תוך עשרים לשובך שיוניו מועטין ותוך מ׳ לשובך שיוניו מרובין (אבל) אם היה יותר מנ׳ אמה לשובך פשיטא שאינו שלו שאין המדדה מדדה יותר מנ׳ אמה
(לא) בתוך נ׳ אמה – בגמרא אמרו דבשיעור נ׳ אמה ממלאים כריסם וחוזרת לקינה ואינה מדדת יותר כיון דאינה יכולה לפרוח:
(לב) הרי הוא של מוצאו כו׳ – דכיון דליכא למיתלי משובך נדדה ובאה שם אמרינן עוברי דרכים עברו שם ונופלי׳ מהם ורובא דעלמא העוברי׳ ושבים עכו״ם נינהו:
(לג) ובשביל של כרמי׳ כו׳ – פרש״י שע״י הכרמי׳ דרכה לנדדה אפילו חוץ לנ׳:
(לד) הרי הוא של קרוב – פי׳ כשהוא בתוך נ׳ לשניה׳ אלא שלאחד הוא יותר קרוב מאשר הוא לשני וה״ה בשביל של כרמי׳ אפילו ביותר מחמשי׳:
(לה) הלך אחר הרוב – דקי״ל כל היכא דיש לספק ולתלות בקרוב או ברוב אף שהוא רחוק יותר תלינן ברוב כמ״ש הטור והמחבר בסימן רנ״ט:
(לו) בכל ענין הן של מוצאו – תלינן ברובא דעלמא שהן עכו״ם ולא בקרוב אף שהוא של ישראל:
(ז) (ס״ח חוץ לנ׳ אמה כו׳) דאז נפקא לה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל בתר רובא דעלמא כ״פ רש״י וא״ל הא פסקינן סימן רל״ב סכ״א דאין הולכין בממון אחר הרוב כבר תירצו התו׳ שם בפ׳ לא יחפור היינו דוקא היכא דליכא חזקה דממונא אבל היכא דאיכא חזקה דממונ׳ אזלינן בתר רובא עכ״ל ועמ״ש בריש סימן רנ״ט גבי אבידה ובב״י כתב דמש״ה תוך נ׳ הוא לבעל השובך דליכא למימר ניזל בתר רובא דעלמא ונימא מעוברי דרכים נפל דמתני׳ מיירי בשביל של כרמים וחוץ לנ׳ הוי שלו כיון דע״כ מעוברי דרכים נפל ולא מהני שובכים ואין כאן סי׳ מ״ה מייאוש עכ״ל ותמוה הוא דאי איירי מתני׳ בשביל כרמים אפי׳ חוץ לנ׳ הוי של בעל השובך כמש״ר והרמב״ם בהדי׳ ותו דאין כאן קושי׳ כל עיקר דניזל בתר רוב העולם כיון דאינה מדדה יותר מנ׳ כמ״ש רש״י ולעוברי דרכים לא חשו דאין דרך עוברי דרכים להוליך עמהם גוזלות וכמו דלא חשו לענין נודות יין הגדולים בס׳ רכ״ט ס״ט וכן מ״ש ב״י חוץ לנ׳ הוי של מוצאן משום עוברי דרכים ג״ז אינו אלא כפירש״י שאנו רואין שזה יוצא מתורת מדדין כו׳ וצ״ע דעת הנ״י בזה והנה גם בסמ״ע כתב בהך דחוץ לנ׳ אמה הטעם כיון דליכא למיתלי משובך נדדה אמרינן מעוברי דרכים נפלה עכ״ל ונראה שימשך אחר הנ״י בזה ועליו יש לתמוה יותר דאמאי תוך נ׳ של השובך לא אזלינן בתר רוב העולם דהיינו עוברי דרכים מבואר דלא איירי בשביל של כרמים ע״כ א״א לפרש הטעם עוברי דרכים אלא כפירש״י
(כב) הרי הוא של מוצאו וכו׳ – ע׳ בסמ״ע סעיף קטן ל״ב שכתב דכיון דליכא למתלי משובך נדדה ובאת שם אמרי׳ עוברי דרכים עברו שם ונופלי׳ מהם ורובא דעלמא העוברים ושבים עכו״ם נינהו עכ״ל ובתוי״ט פ׳ לא יחפור תמה על זה דהא במשנ׳ פרק אלו מציאות (ולקמן סעיף י׳) מוכח דאין בגוזלות סי׳ וא״כ אפילו רובם עוברי דרכים ישראל שרי עכ״ל ולפע״ד אין זה קושיא דמ״מ מאן לימא דמצאן לאחר יאוש דלמא אכתי לא ידע דנפל מיניה וה״ל יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וכדלקמן סי׳ רס״ב. וכן בתו׳ פ׳ לא יחפור דף כ״ג ע״ב משמע לכאורה כהסמ״ע מיהו הרמב״ן בחדושיו פ׳ לא יחפור בשם ר״ח והנ״י כתבו כהתוס׳ י״ט וכ״כ הע״ש וא״כ צ״ל דגוזלות מידע ידע בנפילתן והוי כמו הנך דלקמן סימן רס״ב ס״ו ז׳ ח׳ ט׳ ודו״ק.
(כג) בד״א כשהיו יוני כו׳ – עיין בב״ח דרוצ׳ ליישב בזה קושית התוס׳ בד״ה מוצאו כו׳ ב׳ שובכים ולא ירדתי לס״ד כי קושית התוס׳ היא אף באם היה קי״ל דלא כר״ח דאין הולכים אחר הרוב היכא דאיכא קורבה מ״מ היכא דבקורב׳ שוים ובא׳ הוי רובא לכל הדעו׳ אזלינן בתר רובא דהוי דאוריית׳ דכתיב אחרי רבים וגו׳ וא״כ לא נוכל לאוקמי מתני׳ בדפישי וק״ל ע״ש ואפשר לומר דכוונתו הוא דלס״ד דהמקשן יהיה פי׳ של מחצה על מחצה שולל ב׳ דיוקים אחד במנין וא׳ בקורבה וזה אינו סובלות לשון של מחצה כי לא קאי אלא אהרחק מקום וק״ל.
(כ) חמשים – בש״ס אמרו דבשיעור נ׳ אמה ממלאים כריסם וחוזרת לקינה ואינה מדדת יותר כיון דא״י לפרוח. סמ״ע:
(כא) מוצאו – דכיון דליכא למתלי דמשובך נדדה ובאה שם אמרינן דעוברי דרכים עברו שם ונפלה מהן ורובא דעלמא העוברים ושבים עובדי כוכבים נינהו עכ״ל הסמ״ע ובתי״ט פ׳ לא יחפור תמה ע״ז דהא במשנה פ׳ אלו מציאות מוכח דאין בגוזלות סי׳ וא״כ אפי׳ אם רוב עוברי דרכים ישראל שרי ע״כ ונלע״ד אין זה קושיא דמ״מ מאן לימא דמצאן לאחר יאוש דלמא אכתי לא ידע דנפל מיניה וה״נ יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וכן בתוס׳ פ׳ לא יחפור דף כ״ג ע״ב משמע לכאורה כהסמ״ע מיהו הרמב״ן בחדושיו שם בשם ר״ת והנ״י כתבו כהתי״ט וכ״כ הע״ש וא״כ צ״ל דמידע ידע בנפילתן דגוזלות והוי כמו הנך דסי׳ רס״ב ס״ו. ש״ך:
(כב) כרמים – פרש״י שע״י הכרמים דרכה לנדדה אפי׳ חוץ לנ׳ אמה. סמ״ע:
(כג) קרוב – פירוש כשהוא בתוך נ׳ לשניהן אלא שלאחד הוא יותר קרוב מאשר הוא לשני וה״ה בשביל של כרמים אפי׳ ביותר מחמשים. שם:
(כד) הרוב – דקי״ל כל היכא דיש לספק ולתלות בקרוב או ברוב אף שהוא רחוק יותר תלינן ברוב כמ״ש הט״ו בסי׳ רנ״ט. שם:
(כה) ענין – דתלינן ברובא דעלמא שהן עובדי כוכבים ולא בקרוב אף שהן ישראל. שם:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×